מערכת המשפט הישראלי מורכבת ומסועפת. בדרך כלל כאשר מדברים על המשפט הישראלי, מתכוונים לאוכלוסיה הישראלית-היהודית שנזקקת לשירותיהם של בתי המשפט, שופטים, עורכי דין ומה שמסביב. אבל לצידם של בתי המשפט הקונבנציונליים, פועלים שורה ארוכה של בתי דין שמטפלים בצרכים שונים של אוכלוסיות מוגדרות שחיות במדינת ישראל.

אנו מכירים את בתי הדין הרבנים, שעוסקים בכל הקשור לנישואים וגירושים, בתי הדין למשפחה ועוד שורה ארוכה של בתי דין קטנים. מה שפחות מוכר היא מערכת המשפט המשרתת את 1.2 מיליון בני הדת המוסלמית החיים בישראל, ואת 300 אלף בני העדה הדרוזית. למוסלמים יש את בתי הדין השרעיים. המושג שריעה עצמו מקורו במילה "שארע" שפירושו על פי הקוראן, חוק רוחני, מעין מדריך מפורט לאמונה ומצווה (כך על פי ויקיפדיה). גם במדינות מוסלמיות במזרח התיכון יש מערכת משפט כפולה, אזרחית ודתית. בישראל השתרשה התופעה עוד בימי שלטון התורכים, ואחר כך בימי המנדט הבריטי. אז עדיין פעלו על פי המג'לה, ספר החוקים של הקוראן, אבל עם הקמת המדינה לא הכירו בה, ובשנת 1984 היא בוטלה רשמית על ידי הכנסת.

כיום פועלים בתי הדין השרעיים במסגרת סמכותם המורחבת לפסוק בדיני אישות, משפחה, קביעת זהות (מיהו מוסלמי), וענייני ההקדש המוסלמי הקשורים בוואקף. יש להם קהל לקוחות מוגדר שמקבל את סמכותם של השופטים, הקאדים. אבל בדומה לתחומים אחרים, גם לכאן הגיעה ידו המקפחת של השלטון הישראלי. בתי הדין עובדים עד היום בתנאים לא תנאים, בעזרת מערכות מיחשוב מיושנות, שאינן מאפשרות את מיצוי הצדק באמת. העובדה שהמדינה הלכה לפרויקט מיחשוב כולל של בתי המשפט, ולא כללה את מערכת בתי הדין של המוסלמים והדרוזים, הוסיפה לתחושת הקיפוח שקיימת ממילא בקרב בני מיעוטים אלו. אחת הסיבות היא שיש מעט מאוד, אם בכלל, חברות IT ישראליות שמוכנות להודות שהן עובדות במגזר הערבי.

כבדהו וחשדהו

דווקא משום כך האתגר שעומד כיום בפני חברות האינטגרציה הישראליות הוא גדול יותר. השאלה הגדולה היא מי תהיה החברה הישראלית שתרים את הכפפה ותצא לפרויקט מיחשוב בתי דין שמבוסס כולן על חוקים ושפה ערבית. הטיפול במגזר הערבי בהיי-טק לוקה מאז ומתמיד בתופעה של כבדהו וחשדהו. יש עשרות חברות, בתי תוכנה ויועצים שעובדים במגזר הערבי, אבל עד היום לא שמענו על שום חברה ישראלית גדולה שמודיעה כי היא פועלת באופן רשמי במגזר הערבי. אף חברת אינטגרציה גדולה לא לקחתה על עצמה להתמודד עם פרויקטי תוכנה וניהול בתוך המגזר הערבי.

אחד מתנאי המכרז קובע שהחברה המבצעת את הפרויקט תהיה בעלת נסיון במגזר הערבי. תנאי זה פותח הרבה מאוד אפשרויות לשיתוף פעולה ישראלי-ערבי, אם רק ישכילו במסדרונות הממשלתיים לפתוח את הראש ולא להיתפס לדימויים או פחדים מיותרים. ברור הוא שלצד החברה הישראלית הגדולה שתעמוד בתנאי הסף יעמוד עוד קבלן בעל נסיון. זהותו אינה מוגבלת רק לתחומי מדינת ישראל. מסביבנו יש שורה ארוכה של מדינות כמו מצרים, ירדן ומדינות המפרץ הפרסי, שמקיימות יחסי מסחר ישירים או עקיפים עם ישראל ואנשיה ישמחו לשתף פעולה בפרויקט מיחשוב כל כך חשוב לעדה המוסלמית בישראל.

אין כאן סודות מדינה, תהליכי השיפוט זהים כמעט בכל בתי הדין, הליכי הדיון אינם המצאה של אף אחד, ולכן לא יהיה זה חזון אחרית הימים אם נראה שבמכרז הזה יעבדו זה לצד זה מנהלים של חברות ישראליות לצד מתכנתים ומנהלים ממצרים, ירדן וגם ערבים תושבי ישראל, שמועסקים בלא מעט חברות היי-טק בארץ.

הבעיה היא יותר של תודעה ונכונות להודות. לא מכבר התראיין ל-The People, מוהנד ריאן, מנכ"ל ובעלים של חברת א.מ.ר.מ מחשבים, שפועלת בעיקר במגזר הערבי ובקרב הרשות הפלסטינית. הוא סיפר אז כי במהלך 2006 נמכרו יותר מ-70 אלף מחשבים במגזר זה בהיקף מכירות של 42 מיליון דולרים. הבעיה, אמר אז ריאן, היא לא בכוח אדם ולא בטכנולוגיות - אלא בנכונות של חברות IT ישראליות להשקיע בשוק ולחדור אליו. המכרז של בתי הדין המוסלמים והדרוזים יכול להיות מנוע מספיק חזק כדי לדחוף לתוך השוק הזה חברות ישראליות או נציגי חברות רב לאומיות שפועלות בישראל.