מי שמוכר לכולנו כאחד הכישרונות התקשורתיים הבולטים בישראל זה כמה עשורים החליט לבצע מעבר מעולם התקשורת אל הפוליטיקה ומימש. 2 התחומים, שנושקים זה לזה בניסיונם להשפיע על סדר היום הציבורי, נמצאים במאבק תמידי לשלוט במציאות שלנו. דבר זה - סביר שמסמן את יאיר לפיד, שזוכה לאהדה ציבורית כבר שנים, כמי שעתיד להיות נקודת המפנה בפוליטיקה הישראלית.

במהלך השנים כתב לפיד טור פובליציסטי-אישי בידיעות אחרונות ואף הגיש תוכנית בידור בפריים טיים. אם נחשוב על זה, נראה כי מאז ומתמיד היה איש פוליטי; התקשורת תמיד פוליטית, אם תרצו או לא, ויאיר לפיד היה ועודנו חלק ממנה. הוא ראיין במשך שנים את מי שעתידים להיות הקולגות שלו וכל אלה שמחו לזמן מסך בתוכניתו וחיכו לרגש שיצליח להוציא מהם; מופז בכה בפניו, ג'ודי וסילבן הסכימו להתראיין אצלו יחד, שרון קיים עמו ראיון בן שעה בחוות השקמים ואילו הציבור זכה להכיר את נבחריו כפי שטרם הכירם.

כן, גם לפיד היה שם. הוא ביסס את עצמו כקול הציבור והיה המפתח לתהליך התקשורת תוך בניית התדמית של מי שלימים יהפכו למתחריו. כמנחה תוכנית האירוח הוא צבר כוח של ממש בזירה הפוליטית, וכשהצטרף לחברת החדשות של ערוץ 2, הציבור כבר התחיל לראותו כרציני דיו וכמי שייתכן שלעמדותיו יש תוקף ונוכחות לא רק בזירה הבידורית.

בוקר אחד קם איש הטלוויזיה והחליט שהוא חוצה את הקווים אל העולם הפוליטי. בואו נדבר לרגע בכנות - ממש לא היה מדובר כאן במהלך רגעי, לא מחושב או לא מתוכנן. להפך - המעבר של לפיד לפוליטיקה הוא אחד התהליכים השקופים שהתרחשו לנגד עינינו בעשור האחרון.

בסיטואציה של ראיון עם פוליטיקאי, גם למנחה וגם למרואיין יש תדמית בעיניי הצופה. את המהלך של מעבר מהנחיית תכנית בידור אל חברת חדשות וממנה אל הפוליטיקה החשופה ניתן היה לקרוא שחור על גבי לבן במהלך הקריירה של לפיד. הפוליטיקאים שקיבלו אצלו במה היו לגיבורי התדמית ועכשיו הוא חוצה את הקווים והופך מגיבור המסך לגיבור הפוליטיקה.

מרואייניו במשך השנים חשפו תדמית של מי שמנהלים את המדינה מתוקף תפקידם ותוך כך נמנעים מהבעת עמדות נחרצות, כל זאת בזמן שלפיד מנסה לחלץ מהם אמירה ואידיאולוגיה ממשית עבור הציבור הצופה. בד בבד, הוא עצמו בנה תדמית של מי שאינו חושש להתעמת עם הפוליטיקאים, שמכיר אותם היטב ושמכריח אותם, לטובת הציבור, להתמודד עם האמת גם כשאינה נוחה. תדמית זו ללא ספק ביססה אותו כמי שסומן כמנהיג ועל כן אין להתפלא על החשש שהוא מעורר בקרב המפלגות השונות או על הסקרים שמראים 15 מנדטים עוד לפני שנאמרה מילה אחת על מצע פוליטי.

ממחקר שערכתי במסגרת לימודי התואר השני בפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון על הופעותיהם של פוליטיקאים בתוכנית האירוח של לפיד עלו כמה מסקנות. מי שאמורים היו להיות המנהיגים של הציבור הישראלי הקפידו לצייר את עצמם כאלה שמנהלים את המצב ושאומרים לציבור כי "אין ממה לחשוש", כשמה שנותר בשוליים היה האופי האמיתי של המנהיג. נכון שאנו מצפים ממנהיגים להיות בעלי יכולות וכישורי ניהול, אבל מובילים אמיתיים הם הרבה מעבר לכך. מנהיג פוליטי צריך להחזיק בעמדות ובדעות, להיות מוכן להילחם למען האידיאולוגיה ולדעת מתי לשאת ולתת כדי להביא לשינוי המציאות עבור הציבור.

ב-2 העשורים האחרונים שימרו הפוליטיקאים תדמית של מנהלים, שגרמה לציבור להירתע בעוד שהחשיבה על צעדיהם ברמה הפוליטית-תקשורתית היתה תמיד לטווח קצר.

מציאות תקשורתית-פוליטית שבה הפוליטיקאי חושב רק עד המהלך הבא ולא על בניית קריירה לאורך שנים היא אולי ההסבר לתחושות התסכול של הציבור, שלא מוצא מנהיגות אמיתית. חיים פוליטיים ארוכי טווח בקרב ההנהגה הקיימת הפכו ללא קיימים - פשוט כי הציבור לא מאמין שמישהו אכן מנהיג אותו.

המחאה הציבורית של שנת 2011, שהוציאה מאות אלפים לרחובות, הוכיחה שהתסכול מוביל בסופו של דבר לפעולה ולשינוי.לפיכך, המעבר של לפיד הישר אל זרועותיו הצוננות והמקפיאות של העולם הפוליטי של ישראל 2012 מסמן גם הוא כי הציבור רוצה חזרה את הפוליטיקה שפועלת לטובתו. ייתכן וזהו הלפיד הראשון שיאיר את השדה הפוליטי ואולי מדינת ישראל תצליח להתעורר למציאות חדשה.