דווקא בסיפור קטן ומרגש ללא חדשנות טכנולוגית: סרטון פרה אותנטי ובולט

זה מוזר, זה מביך, זה מציף, זה מבכיא אבל זה בעיקר - אותנטי. שוקולד פרה חוגג 80 עם אנשים אמיתיים, אנונימיים, רגילים ו'קצת' פחות צעירים ויפים משחקני הפרסומות הרגילים. הפרה, לשם שינוי, זזה ממרכז הבמה ומעדיפה לחגוג לבני 80 אחרים שהיו איתה לאורך כל הדרך. היא משתמשת בקונספט "תמיד איתך" במהופך ומגלה שיש מי ש"היה איתה" ושיש לגמול לו על כך. לשם כך היא חוגגת להם יומולדת 80 קצת בסגנון 'חיים שכאלה' - חגיגות שהן פרי תחקירים מובהקים על חתני יום ההולדת. שאול שהיה נהג אגד כל חייו זוכה למסיבה באוטובוס ישן ומקושט יחד עם כל בני משפחתו. חנה שחלק מילדיה ונכדיה גרים בקנדה זכתה ליום הולדת של איחוד משפחתי. נורית שבעלה איחר לחתונה לפני 57 שנים קיבלה הזדמנות לחגוג את חתונתה בשנית יחד איתו, הפעם - בזמן. הסיפורים הם סיפורים קטנים ללא פואנטה וזה מה שיפה בהם. כל אחד מאיתנו מתגעגע למשהו רחוק וככל שאנו מתבגרים - אותו משהו הולך ומתרחק עוד יותר והגעגועים אליו מטרידים יותר... סרטון סיכום המהלך שוקולד פרה עבר המון גלגולים באישיותו הציבורית. לפרה היו רגעי זוהר של סלב לוהט והרפתקאות בהימלאיה ואיפה לא. אולם מאז ומעולם היא ידעה שהיא קיימת בזכותנו וכשהגיעה לגיל גבורות החליטה לגמול לנו על כך, במיוחד לאלה שצעדו איתה מן ההתחלה. הבחירה בזקנים רגילים - נהגי אגד בדימוס, סבתות שנאלצות להתגעגע לילדיהן ונכדיהן בניכר וכלה נבוכה סמוקת פנים שממתינה תחת החופה לחתנה שממשמש לבוא, כל אלה מבטאים בחירה צנועה שמוותרת על הפחד מבינוניות ומגלה בכך אומץ. הצניעות וההשלמה עם הגיל מגיעות למרבית הפלא - עם הגיל. אז במקום שאפשר היה לצפות ל'מתיחת פנים' נוסח "החלפתי לוק" מלפני כעשר שנים (זוכרים?) - הפרה יוצאת מהארון ומגלה לנו את גילה האמיתי - בהחלט צעד מפתיע לאור העובדה שהיא ניסתה להיראות צעירה מגילה רוב חייה... שוקולד פרה של עלית (סליחה, שטראוס, זה תמיד יהיה עלית) עושה ההיפך ממתיחת פנים והוא מחבק את צרכניו הנאמנים ובכך לוקח סיכון משמעותי. הסיכון הוא לפגוע בקהלי יעד צעירים אולי, או להיות חשוף לתחרות מצד שוקולד אחר, סקסי יותר ובעיקר למצב את האייקון הלאומי כממוקם בעבר יותר מאשר בעתיד. ועם זאת מתקבלת תחושה ששוקולד פרה "is here to stay" אולי בזכות העובדה שהצעד עצמו אינו טריוויאלי ואינו בנאלי ואינו דומה לשום דבר, גם לא לפרסומות נוסטלגיות אליהן אנחנו רגילים. וובכך, באופן מוזר ופרדוכסאלי, מצליח המותג לעשות צעד שהוא דווקא חדשני ורענן. חדשנות, אנחנו כבר יודעים, לא חייבת להיות צעירה, טכנולוגית או דיגיטאלית. אנחנו נמצאים בתקופה ש-low tech ו- offline זה החדשנות-החדשה. טוב, לא בכל מחיר ולא בכל דבר, וכמובן שבמקביל הכל עובר לאינטרנט ולהיות דיגיטאלי. אבל היות שגם את זה אנחנו כבר לא תופסים כחדשנות אלא כמגמה זחלנית שכולנו צועדים לתוכה בצעד מדוד, אזי פרסומת בה מככבים בני 80 אמיתיים של פעם מצליחה לבלוט ולגרום לנו לחייך. ועוד משהו קטן על סימילאק הפרסומת "בלי שמן דקל" של סימילאק הצליחה לעשות משהו שהוא קלאסיקה של שיווק - להניח על סדר היום משהו שאף אחד לא שמע עליו, להלן שמן עץ דקל, במטרה לטעת מחשבה מטרידה במוחו של קהל היעד. באמצעות זאת מצליח המותג סימילאק לבסס יתרון תחרותי בלי לנמק לצרכניו, לפחות לא בשלב א', את מהות היתרון. עד שהפרסומת, במשקל שיר ילדים (לא מאד מקורי עיין ערך שקדי מרק אסם), חושפת כביכול קהילת הורים שלמה שמייצרת באז בוואטסאפ לגבי העובדה שבסיסימלאק אין שמן דקל ועדיף שכך, לא שאלנו את עצמינו אם יש או אין שמן דקל בתחליפי החלב של תינוקותינו. אז זהו שמעכשיו שמן דקל הפך בין לילה, וללא כל הסבר, למוקצה מחמת מיאוס, וכדי להוכיח את ההיפך (אם יש ההיפך מזה) יצטרכו מי שיש לו שמן דקל (מה זה? אולי זה טוב?) להשקיע פי עשר יותר משאבים כדי להגן על עובדה זו.