אחת לכמה חודשים נערך באחד מבסיסי צה"ל כנס של הפיקוד הבכיר. כל הקצינים הבכירים בצה"ל, מדרגת אלוף משנה ומעלה, מתכנסים באולם אחד. מעמדת המסריט הדמיונית המשקיפה על הקהל הזה אפשר להבחין, משנה לשנה, מכנס לכנס, בהתפשטות הכיפות הסרוגות באולם.

אם לפני עשור או שניים צריך היה לחפש בנרות חובשי כיפה באירוע כזה, היום מנמרות כיפותיהם את האולם מקצה אל קצה. המירוץ לתואר "האלוף הדתי הראשון בצה"ל" הוכרע לא מזמן (לטובת יעקב עמידרור, לאחר ששאול מופז החליט לא לקדם את אפי איתם), אבל בינתיים הגיעו רבים אחרים.

יאיר נוה, אלעזר שטרן, יאיר בר, גרשון הכהן ואחרים הפכו לכוח משמעותי במטכ"ל. אגב, גם בשירות הביטחון הכללי נרשמת לאחרונה נוכחות חובשי כיפות גבוהה בקרב הפיקוד הבכיר. בקצב הנוכחי, מספרם יילך ויגבר בשנים הבאות.

אסור לשכוח שאלופי המטכ"ל הופכים אחר כך לאלופים במילואים, שהם בעצם עתודה מסורתית לעמדות הנהגה במדינה: במערכת הפוליטית, הכלכלית והחברתית.

הטבלה, כידוע, אינה משקרת. במחזור האחרון בבה"ד 1 הגיע שיעור חובשי הכיפה לכ-40 אחוז הנתון הזה לא מבוסס עדיין, אבל הוא מספיק כדי להדליק את נורות האזהרה ולהוכיח לכל מי שחושב שצה"ל חדל להיות "צבא העם", שהוא צודק.

אגב, על פי אותה ספירה, באותם מחזורים, כשבודקים את הקצונה הקרבית, מגיעים לשיעור חובשי כיפה של כמחצית. ובמילים אחרות: חצי מהקצינים הקרביים של צה"ל במחזורים האחרונים הם בני הציונות הדתית.

מה זה אומר? זה אומר הרבה לזכותם של בני הציונות הדתית. הם הופכים לעמוד השדרה של צה"ל. נוכחותם בצבא גבוהה פי כמה משיעורם באוכלוסייה. זה אומר שאם נוסיף להם את בני ההתיישבות העובדת (שממשיכים להתגייס ולהתנדב לקרבי בשיעורים גבוהים מאוד), את העולים החדשים ואת הפריפריות, נגיע למציאות שבה צה"ל הוא לא צבא ההגנה לישראל, אלא צבא ההגנה לישראל השנייה, השלישית והדתית. צבא העם? כבר לא. לו היה צבא העם, הוא צריך היה לייצג את כל שכבות האוכלוסייה (למעט החרדים, למרבה הצער), בסטיית תקן של עשרה אחוזים. והוא לא.

ישראל הראשונה מתמעטת

איך שלא נבחן את זה, נגיע לחינוך. בהתעלם מהסוגיה הפוליטית, הבעייתית לכשעצמה, ברור שמוסדות החינוך של הציונות הדתית ממשיכים להפיץ ערכים, ציונות, יהדות ומשימתיות. הנוער הדתי הוא נוער משימתי. לכבוש את הגבעות. אחר כך לכבוש את השירות הצבאי. את הקצונה. זה החל אחרי מלחמת יום הכיפורים, שם נולד הדור של יאיר נוה ואלעזר שטרן, זה נמשך בהקמת המכינות הצבאיות, שמשגרות את בוגריהן באחוזים ניכרים לקצונה (ישיבות ההסדר לא תורמות בתחום הזה. להיפך).

הם עושים הכל בחפץ לב, עם כל הנשמה. לידם, בני הקיבוצים והמושבים, שממשיכים לגדול על ברכי אהבת מולדת ונכונות לתרום. לידם, ישראל השנייה: עולים חדשים ובני פריפריה שרואים בצבא כלי למוביליות חברתית, להוכחה אולטימטיבית של ישראליות.

הבעיה היא שחלק מהישראליות הזו כבר לא שם. ישראל הראשונה מתמעטת לטובת השתמטות פעילה, או אפורה, לטובת מציאת כל הדרכים שבעולם להערים על המערכת, לראות בצה"ל איזשהו גורם זר שמיועד להגביל את ההתקדמות האישית, החשיבה העצמאית, ההישגיות הפרטית ושאר שאיפותיו הלגיטימיות של אדם במאה ה-21. חלקים בישראליות הזו כבר מזמן אינם שואפים להדביר את השממה, לשרת בצבא או לתרום משהו למדינה.

במקום זה, הם מעדיפים "להגיע לטלוויזיה". משקיפים על ים רב של גיבורי תרבות טלנובלים, סמלי חיקוי ממותגים, מתופעלים על ידי סוכני מכירות זריזים, המדלגים יחד בין פתיחה לסגירה למסיבה בעיר הגדולה, תוך שהם גוררים אחריהם שובל של צלמי פפראצי שמנציח אותם על גבי עשרות עמודי כרומו במוספי הטלוויזיה השונים.

נכון, יש כאן הכללה בוטה. ברור שיש עדיין מספר גדול של חילוניים, עירוניים וסתם ישראלים שמשרתים בצה"ל, וגם הולכים לקרבי, וממשיכים לקצונה. הבעיה היא, שהם מתמעטים. יש בתי ספר בישראל שמספר המתגייסים בהם צונח במהירות. יש לא מעט בועות בישראל בהן מסתובבים הרבה בני נוער שרואים בהליכה לצבא עניין מיותר, שצריך להשאיר לאחרים, לפראיירים, שאין להם דברים חשובים ומכניסים יותר לעשות. העניין הזה מטריד, מקומם ומצריך פעולה מיידית. לא הקמת "מינהלת שירות לאומי", וגם לא המשך בירבורים על "גיוס חרדים". הגיע הזמן למעשים אמיתיים ואמיצים.

לאתר NRG מעריב