בלי לבני ובלי להתפתל: קמפיין "הקול" של הרצוג לוקח סיכון ומסמל אומץ

לכל פוליטיקאי יש נקודה מגוחכת. בארץ נהדרת מתפרנסים מזה. הגזענות של בנט למשל מתפתחת לכדי מאסטרפיס. הזחיחות של ביבי. רצינות היתר החנונית של ציפי. השיק הפסיכופאתי של ליברמן.כל אחד מאיתנו, ברגעי החולשה שלו, עושה פוזה שתפקידה לחפות, לפצות, להסיח את הדעת מהדבר שאנחנו מתביישים בו.אצל בוז'י, בדומה לציפי, יש משהו נקי, מפונק, לא מספיק מחוספס. בוז'י נראה ילד שמנת שאם מישהו יצעק עליו קצת יותר מדי חזק אולי הוא יפרוץ בבכי. הסממן החיצוני הבולט ביותר שמבטא זאת הוא קולו. קול של ילד בכיתה ה'. אבחנה קצת לא זהירה עלולה להגיד עליו 'ילד כאפות' שאף אחד לא רוצה בתור ראש ממשלה שלכאורה צריך לבלום ביד אחת את הגרעין האיראני ובשניה - לסתום את המנהרות שמגיעות מעזה.עד לא מזמן, לא רק ששמענו את קולו הצייצני יותר מאי פעם, הוא הסתתר מאחורי קומתה התמירה של אשת הברזל ציפי ליבני. לך תוכיח שהוא לא הסתתר שם בכלל. כשאתה ילד שמנת - זה בלתי אפשרי.עד לא מזמן הוא ניסה להגיד לנו שיחד עם ציפי הוא כוח גדול וכי שניהם יצילו אותנו מהחוליגן שמנהל את המדינה. אולי הוא צודק אבל בפוליטיקה אסור להיות צודק. צריך להיות חכם.כשאני מסתכלת על הצוות הזה - ציפי ובוז'י - אני רואה מצרף נכון של יכולות מנהיגות, שיקול נכון של איחוד קולות ואיחוי קרעים, וחישוב נכון של מספר מנדטים ואחוז החסימה. ובכל זאת - משהו בכייני, טענתי, תלונתי וטרונייתי לא הצליח לחמוק מהם והוא התייצב בינם לבינינו, במיוחד בגללו, כי היא את טבילת האש שלה עשתה אי אילו פעמים. אפשר אפילו לומר שהיא יצאה מהקונכיה והתחילה קצת להתלכלך כמו שאדם שרוצה להנהיג מדינה קשת עורף כמונו צריך לעשות. אבל בוז'י נותר שם במשבצת של אלה שאנשים כמו ליברמן או ביבי מרביצים להם בחצר בית הספר.

המשימה של בוז'י היתה לגעת במקום הכי חלק וכואב. בדימוי הרכרוכי שלו. ולהרוג את זה אחת ולתמיד.המהלך האחרון, שהוא כנראה אחד מיני רבים שעוד יגיעו אלינו ויראלית, עושה את זה.במקום לזייף מאצ'ואיזם, מחצין בוז'י את דימויו הציבורי ומודיע לנו שלמרות הישגיו הצבאיים והמדיניים, עקב האכילס שלו הוא למעשה קולו. הוא מזכיר לנו מהי הסיבה האמיתית להתלבטות שלנו: אנחנו מפחדים שהחנון הזה לא יהיה שם ברגע האמת. שאולי הוא יקפל רגליים ויותיר אותנו פצועים בשדה הקרב. הוא ולא אחר אומר לנו את זה בלי למצמץ ובלי שום "אבל". הוא משאיר אותנו עם תחושה שאנחנו מטומטמים, נתפסים לחיצוניות, מצמצמים את יכולת השיפוט שלנו לחוש בודד ומתעלמים מכל שאר החושים והרמזים שיש לנו על האיש ואישיותו. אבל לא הוא אומר לנו את זה. אנחנו אלה שבוחרים להתבייש. הוא רק מציין עובדה - הסיבה שחלקנו עדיין מתלבט לגביו הוא קולו.יש פה כמה פעולות אסטרטגיות חכמות:בוז'י מודה בחולשתו.הוא מגדיר מחדש את שדה ההתלבטות לכדי דבר מצומצם ושטחי ובכך משכנע אותנו שאנחנו 99.9% בעדו.הוא נותן לנו להבין לבד את השטחיות שלנו בכך שהוא רק מצמיד את הישגיו הרבים לקולו החלשלוש ונותן לנו לעשות את החיבור במוחנו.הוא בכלל לא מדבר בקולו אותו אנחנו רגילים לשמוע. קולו מדובב בידי גבר בעל קול רדיופוני, נמוך וסמכותי (אורי לברון) - ובכך מציע לנו הקליפ לכל אורכו את הבוז'י האמיתי שמסתתר בתוך בוז'י הצייצן. הדיבוב מופגן ולא מזויף, כלומר - מדובר בטקטיקה קריאטיבית שמיועדת לגרום לנו לחוות בוז'י אחר ולהתחרט על כל מה שחשבנו עליו והרגשנו כלפיו.הרגע שבו בוז'י בעל קולו של הקריין אומר "קולי" הוא רגע חזק של מודעות עצמית.הוא עומד בפני עצמו בלי להשען על לבני ובלי להתפתל סביב השותפות שלהם. הוא מופיע נטו נוכח הסדק בתדמיתו, ולוקח סיכון משמעותי ביותר בכך שהוא זה שמניח את הבטן הרכה שלו על סדר היום. לטעמי, אם קליפ זה יגיע לעוד ועוד גולשים, הוא ישחרר מהתלבטויותיהם רבים וטובים שממש בגלל קולו של הרצוג ומה שהוא מייצג - חוששים להצביע למחנה הציוני. כמובן שהאג'נדה הזו לא די בה כדי לגרוף את הקלפיות אבל מדובר במהלך שמסמל אומץ ואינטגריטי, והיי, הוא אמר 8200 וקבינט ושר בממשלה!.