האיש שמנהל טריליון דולר ומנסה לקרב בין אבו דאבי לטהרן

השייח' טחנון בן זאיד אל נהיאן, מהאנשים החזקים באיחוד האמירויות, הופך לדמות המרכזית בניסיון של אבו דאבי לייצב מחדש את היחסים עם איראן. טחנון מוכר בעיקר כאיש שמחזיק בידיו חלק גדול ממכונת ההשקעות של אבו דאבי, עם השפעה על גופים שמנהלים יחד הון של כ-1.5 טריליון דולר. אך בחודשים האחרונים הוא ממלא תפקיד נוסף, רגיש יותר: שליח מדיני שמנסה לבנות ערוצי שיחה מול טהרן, בזמן שהאמירויות עדיין סופגות את המחיר הביטחוני והכלכלי של המלחמה האזורית.

מדובר בעניין רחב בהרבה ממגעים דיפלומטיים. האמירויות נמצאת בעשור שבו היא מנסה להפוך את אבו דאבי ודובאי למרכזים עולמיים של הון, תיירות, בינה מלאכותית, אנרגיה ושירותים פיננסיים. מלחמה ממושכת מול איראן פוגעת בדיוק במודל הזה. היא מייקרת ביטוח ימי, פוגעת בתעופה, מרחיקה חלק מהעובדים הזרים, מעכבת השקעות ומעלה את פרמיית הסיכון של אזור שנבנה על מסר של יציבות.

לכן, אחרי חודשים של קו תקיף מול איראן, באבו דאבי עוברים כנראה למהלך מחושב יותר. מצד אחד, הם לא סומכים על טהרן. מצד שני, הם מבינים שהיעדר ערוץ ישיר מול מדינה של כ-90 מיליון תושבים, עם צבא גדול ונוכחות ממש מעבר למפרץ, עלול לעלות להם הרבה יותר.

האינטרס האמירתי ברור יחסית: לצמצם את הסיכון למלחמה מתמשכת ליד הנמלים, שדות התעופה, מתקני האנרגיה והמרכזים הפיננסיים. זה לא רק ביטחון, אלא גם כסף. כשחברות בינלאומיות, קרנות הון, בנקים ומשפחות עשירות בוחרות בדובאי ובאבו דאבי כבסיס אזורי, הן עושות זאת בגלל יציבות, רגולציה נוחה, חיבור לשווקים ומעטפת ביטחונית. כל ירי טילים, כל סגירה של נתיב ימי וכל פגיעה בשגרת התעופה מכניסים את המודל הזה לבחינה מחודשת.

טחנון - אחד האנשים ה חזקים בממלכה 

טחנון בן זאיד הוא אחיו של נשיא איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד, והוא מכהן גם כיועץ לביטחון לאומי. השילוב הזה, בין ביטחון לאומי לבין שליטה ברשת רחבה של קרנות וגופי השקעה, הופך אותו לדמות שמחברת בין שני האינטרסים המרכזיים של אבו דאבי: להגן על המדינה ולהמשיך להזרים הון לעולם.

הוא עומד במרכז מערכת שכוללת קרנות עושר, חברות השקעה וגופים בתחומי בינה מלאכותית, תשתיות ופיננסים. בין היתר, שמו נקשר לקרן ADQ, ל-First Abu Dhabi Bank, ל-International Holding Company ולגופי השקעה נוספים שמובילים את המעבר של האמירויות מכלכלה שמבוססת בעיקר על נפט לכלכלה שמנסה להפוך לשחקן פיננסי וטכנולוגי עולמי. הרקע הזה חשוב, כי המדיניות מול איראן כבר אינה נמדדת רק בשאלה מי חזק יותר צבאית. היא נמדדת גם בשאלה כמה זמן יכולה אבו דאבי להרשות לעצמה לחיות ליד חזית פתוחה.

הבורסה המקומית, ההנפקות, קרנות ההשקעה וההון הזר הם חלק מאותו סיפור. בעבר כבר נכתב על הזינוק של שוק ההון באבו דאבי והקשר של טחנון בן זאיד למערכת הפיננסית המקומית. זה מסביר מדוע איש הכסף הופך גם לאיש המגעים. מי שאחראי במידה רבה על המיתוג של אבו דאבי כמרכז השקעות, צריך גם להקטין את הסיכונים שמאיימים על המיתוג הזה.

שוקי ההון באמירויות הפכו בשנים האחרונות לכלי מדיניות כמעט כמו קרנות העושר עצמן. ההנפקות, החברות הממשלתיות למחצה, הבנקים והחברות הקשורות למשפחת השלטון יצרו שוק מקומי גדול בהרבה מכפי שהיה בעבר. שוק המניות של איחוד האמירויות חצה את רף טריליון הדולר, ובחלק גדול מהחברות הבולטות יש קשר ישיר או עקיף למערך העסקי שמזוהה עם טחנון. לכן כל התלקחות מול איראן אינה נשארת בגבול הצבאי. היא מגיעה לתמחור של מניות, לשווי של נכסים, לעלות גיוס החוב וליכולת למשוך משקיעים גלובליים.

אומנם ההנהגה העליונה באמירויות עדיין נמצאת אצל מוחמד בן זאיד, אך טחנון נחשב לאחד האנשים הפרגמטיים ביותר סביבו. הוא כבר מילא בעבר תפקיד במאמצי הפיוס האזוריים, כולל מול קטאר וטורקיה, והקשרים שלו מגיעים לוושינגטון, טהרן, ריאד, קהיר ואנקרה. זאת רשת שמאפשרת לו לדבר עם שחקנים יריבים בלי להיראות כמי שמוותר על האינטרס האמירתי.

הקו הזה מתאים לאופן שבו האמירויות פועלת בשנים האחרונות: פחות אידיאולוגיה פומבית, יותר ניהול אינטרסים. היא יכולה לשמור על קשרים הדוקים עם וושינגטון, להחזיק ערוצים מול ישראל, לעבוד מול סין, לדבר עם איראן ולתחזק יחסים עם סעודיה וקטאר. לכאורה זה נראה כמו פיזור סיכונים מדיני, אך בפועל מדובר בשיטה שמשרתת כלכלה קטנה יחסית בגודל האוכלוסייה, אבל גדולה בהיקף ההון והשאיפות שלה.

הורמוז הוא נקודת התורפה של האמירויות

הנקודה הרגישה ביותר מבחינת האמירויות היא מצר הורמוז. זה אחד מנתיבי האנרגיה החשובים בעולם, והוא גם נקודת התורפה של מדינות המפרץ. דרך המצר עוברת בערך כחמישית מצריכת הנפט ומוצרי הנפט העולמית, ולצד זאת גם חלק משמעותי מסחר הגז הטבעי הנוזלי, בעיקר מקטאר. כל שיבוש במעבר משפיע על יצוא הנפט, על מחירי האנרגיה, על פעילות הנמלים ועל הביטחון של חברות ספנות וביטוח.

לפי המתווה שמתגבש בין ארה"ב לאיראן, הפסקת האש הוארכה בכחודשיים, ובמהלכם אמורים הצדדים לנסות להגיע להסדר רחב יותר. מבחינת האמירויות, החלק החשוב ביותר הוא פתיחה מחודשת ויציבה של הורמוז. בלי זה, גם הפסקת אש רשמית אינה מספיקה. שוקי האנרגיה צריכים לראות מעבר פתוח, חברות הספנות צריכות ודאות, ואבו דאבי צריכה לשדר לעולם שהיא מסוגלת להמשיך לייצא גם בתקופה של מתיחות.

ברקע, האמירויות כבר פועלת שנים כדי להקטין את התלות בהורמוז. צינור חבשאן פוג'יירה הקיים, שאורכו כ-360 קילומטר, מאפשר לה להזרים עד כ-1.8 מיליון חביות ביום ישירות לנמל פוג'יירה שמחוץ למצר. הצינור החדש שמתוכנן לפוג'יירה אמור להתחיל לפעול ב-2027 ולהרחיב את יכולת היצוא בצורה משמעותית. על הרקע הזה, כדאי לראות את המהלך של האמירויות להרחבת נתיב הנפט לפוג'יירה. זאת לא רק תשתית אנרגיה. זה ביטוח גיאופוליטי.

עם זאת, גם נתיב חלופי אינו פתרון מלא. פוג'יירה עצמה הפכה למוקד סיכון אחרי תקיפות באזור, והמלחמה הוכיחה שהמרחק בין נמלים, מתקני נפט, תיירות ותעופה לבין הסכסוך האזורי קטן יותר מכפי שהאמירויות רצו להציג לעולם. בד בבד, הפגיעה באמון של משקיעים ועובדים זרים יכולה להגיע גם בלי נזק רחב לתשתיות. מספיק שבועות של אזעקות, סגירת מרחב אווירי או ירי לעבר מתקנים אזרחיים כדי לערער את תחושת הביטחון שעליה דובאי ואבו דאבי בנו חלק גדול מהמודל שלהן.

הורמוז גם מחבר את המשבר המקומי של האמירויות לשווקים הגלובליים. סין, הודו, יפן וקוריאה הדרומית הן מהצרכניות הגדולות של הנפט שעובר במצר. לכן כל שיבוש שם אינו רק בעיה של אבו דאבי או ריאד, אלא גם של אסיה ושל מחירי האנרגיה בעולם. מבחינת האמירויות, זה נותן משקל למדיניות שלה, אך גם מגביל אותה. היא יכולה להגיב בכוח, אך הסלמה שתפגע במעבר הימי תפגע גם בה עצמה ובשותפות הסחר החשובות שלה.

מאבק בין הרתעה לעסקים

בחודשים הראשונים של המלחמה האמירויות נקטה קו תקיף כלפי איראן. לפי הדיווחים, היא נפגעה ממתקפות טילים וכטב"מים יותר מכל מדינה אחרת באזור, וחלק מהפגיעות גרמו לנזק של מיליארדי דולרים לנמלים, מתקני נפט ומלונות. באבו דאבי הגיבו בכוח, כולל תקיפות נגד יעדים איראניים, אך בהמשך עברו לגישה של מגעים ישירים אחרי שהתקיפות פחתו.

זאת אינה רכות כלפי איראן, אלא ניסיון לנהל סיכון. האמירויות יודעת שהסלמה מתמשכת יכולה לפגוע בכל אחד ממנועי הצמיחה שלה. דובאי חיה מתיירות, נדל"ן, תעופה, עסקים בינלאומיים ומעמד של עיר בטוחה. אבו דאבי חיה מנפט, הון ממשלתי והשקעות גלובליות. שתיהן צריכות שגרה. לכן גם שיחות עם טהרן, כל עוד הן משרתות יציבות, הופכות לכלי כלכלי לא פחות מכלי מדיני.

במקביל, קטאר קיבלה תפקיד מרכזי בתיווך בין ארה"ב לאיראן. ראש ממשלת קטאר עדכן את טחנון ואת שר החוץ האמירתי עבדאללה בן זאיד לאורך המגעים, מה שמראה שהאמירויות נשארת בתוך המהלך גם כשהמתווך הרשמי הוא דוחה. מבחינת אבו דאבי, זה מצב נוח יחסית: קטאר נושאת בחלק מהמשקל הדיפלומטי, והאמירויות שומרת על ערוץ השפעה בלי להצטייר כמי שרצה לפיוס מוקדם מדי.

גם בתוך האמירויות עצמה יש אינטרסים שונים שמובילים לאותו כיוון. דובאי ושארג'ה, שמחוברות יותר למסחר, תיירות, לוגיסטיקה וקהילות זרות, מעדיפות להוריד את גובה הלהבות. אבו דאבי, שמובילה את הקו הביטחוני והאנרגטי, צריכה לשמור על הרתעה מול איראן. טחנון נמצא בדיוק באמצע. הוא מספיק קרוב לביטחון כדי להבין את הסכנה, ומספיק קרוב לכסף כדי להבין את העלות.

נזכיר שיחסי המפרץ עם איראן תמיד נעים בין חשד עמוק לבין צורך מעשי. סעודיה, האמירויות, קטאר וכווית יודעות שהן חיות ליד מעצמה אזורית שיעית עם זרועות השפעה בעיראק, תימן, לבנון וסוריה. אך הן גם יודעות שהכלכלה שלהן תלויה בשקט ימי, באמון של משקיעים וביכולת לשמור על שדות תעופה פתוחים. זה בדיוק המקום שבו טחנון נכנס לתמונה.

הוא אינו רק דיפלומט ואינו רק איש עסקים. הוא מייצג את התפיסה החדשה של אבו דאבי: ביטחון, השקעות ומדיניות חוץ הם חלק מאותה מערכת. אם איראן מאיימת על הורמוז, היא מאיימת גם על שווי הנכסים של האמירויות. אם המלחמה פוגעת בדובאי, היא פוגעת גם במעמד של האזור מול וול סטריט. ואם הפסקת אש מאפשרת להחזיר יציבות, אבו דאבי תנסה להיות שם, גם אם היא עושה זאת בזהירות, בלי אמון מלא בטהרן ובלי לוותר על קשריה עם ארה"ב ובעלות בריתה.