באותו בוקר של הפעימה השלישית לשחרור המחבלים כמחווה לראשות הפלסטינאית, הגיע לאולפן של 'אורלי וגיא' בערוץ 10 יעקב טובול. מר טובול הוא אב שכול, בנו ליאור נרצח באוגוסט 1992 בטרם מלאו לו 18. במהלך עסקת שליט, יעקב הגיע לאוהל המשפחה והסכים לשחרר את אחד מרוצחי בניו תמורת חזרתו של גלעד הביתה. זה לא מעשה פשוט לשחרר את רוצחי בנך לחופשי. יעקב עשה את זה.

כעת עוד אחד מרוצחי בנו צפוי להשתחרר, אך הפעם בתור מחווה לרשות הפלסטינית ויעקב מזומן להתראיין על כך בטלוויזיה. ראיון עם אב שכול יהיה לעד טעון. הרבה רגשות של כעס ושכול מצד האב מתנגשות עם עודף סימפטיה של עיתונאים מתחלפים. אי אפשר באמת לנהל ויכוח ענייני עם אדם שהבן שלו נרצח וכעת משחררים את הרוצח לחופשי. הסיבה היחידה שהוא מגיע לאולפן היא בכדי להביע רגש אותנטי בשידור חי. כמובן שבכדי שהדיון יהיה שלם חובה להצמיד גם איזה חבר כנסת ועוד זווית משפטית/אקדמית לנושא.

הראיון החל, אורלי וילנאי נותנת מעט רקע לסיפורו האישי של האב השכול, והוא מצידו משלים לה פרטים קריטים בסיפור בנו "הוא נדקר 24 פעמים". וילנאי מתחילה למשוך את האייטם לכיוון משפחת שליט שמר טובול תמך בשחרור בנם. מצמוץ קל מצד הצופה והאב מותח ביקורת חריפה על משפחת שליט וחוסר הסולידריות מצידה. פה הייתה אמורה להדלק לעורך התוכנית נורה אדומה. מסיבה לא ברורה, זה לא קרה והאב המשיך להטיח אמרות בשידור "אנחנו בשר התותחים של המדינה", "ביבי סוגר וילון כדי לא לראות אותנו". וילנאי כעיתונאית מנוסה, הבינה שיש פה בעיה וניסתה לשמר את הדיון ברמת המיקרו ולהתמקד במצב היחסים דאז בין משפחת שליט למשפחת טובול. יאמר לזכותה שהיא הצליחה, מפלס המתח ירד, וגיא מרוז עשה קישור בין האב השכול, ההפגנה הצפויה וח"כ אלעזר שטרן שהמתין בסבלנות לתורו ונשאל מספר שאלות על המשא ומתן המדיני.

לפתע, במהלך לא ברור לחלוטין, החליטה וילנאי פשוט להטיל פצצה על האב השכול: "יעקב, אני חייבת להתחבר למשפט שאתה מושמע בו פעם אחר פעם במהדורות החדשות. אתה אומר 'אם הדבר הזה יקרה אני אפגע בעצמי'. קודם כל אני רוצה לבקש ממך שלא תעשה כלום". ואז, כמו בלחיצת כפתור, האב השכול פתח במונולוג "אני מאשים" הפרטי שלו. אקדח שמופיע במערכה הראשונה יירה בשלישית, במקרה הספציפי הזה, וילנאי לא רק כיוונה את ידו של טובול אל האקדח, היא גם ציידה אותו בקלצ'ניקוב ותריסר מרגמות. השכול התפוצץ על המסך, לא היה ניתן לעצור את האב שדיבר מדם ליבו ובעיניים נוצצות.

• נוהל תשעה באב בערוצים; מהדורת שישי של כאן מאבדת צופים
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

לראיון עם מר טובול אין כל ערך עיתונאי, הוא מיותר, מבזה וכואב. גם אצל אנשים בעלי לב של אבן ניתן היה לשמוע סדק קל מהחזה. אם אתם מצקצקים בלשון וכבר קוראים לרשות השניה לפתוח בבדיקה למה לעזאזל גררו אב שכול בסערת רגשות להתראיין בטלויזיה באמתלה של ראיון עיתונאי חשוב ומוצדק, אתם מוזמנים להזדעזע פחות - זוהי לא הפעם הראשונה שזה קורה.

בשנת 2010 לאחר אסון הכרמל, ניצב בדימוס זאב אבן-חן, קם מהשבעה על בתו טופז אבן-חן קליין והגיע ישירות לראיון במהדורת השבט בערוץ 2 אולפן שישי. אבן-חן ישב בנווה אילן מחוק לגמרי, עם עיניים עייפות, מותש, חלש, מאוכזב ובעיקר שבור מבפנים. את שבר הכלי הזה, שרק לפני מספר שעות קם מהשבעה על בתו, העמידו כעת מול המסך. אבן-חן קיבל במה בשביל ה"אני מאשים" הפרטי שלו. כל "אני מאשים" באשר הוא, מסתיים בבקשה להפעלת גליוטינה פוליטית על מישהו, בדרך כלל על סכין הגיליוטינה חרוט ראשי התיבות של ראש הממשלה המכהן. גם ה"אני מאשים" הזה לא היה שונה - נתניהו נדרש להתפטר. לאחר הקראת המונולוג, אבן-חן הניח אקדח על השולחן (מטפורית, ובכן, חצי מטפורית) "עד עכשיו הייתי מנומס, עכשיו אתם יכולים לשאול אותי מה שאתם רוצים ואני אענה".

אני לא יודע אם הלוגיקה שררה שם באולפן באותו זמן. אולי העורך לשעבר, גולן יוכפז, חשב שבאמת ניתן לנהל דיון ענייני ולגיטימי עם אב שקבר את בתו לפני שבוע. אולי. בדיעבד, הם פספסו את האקדח שהונח על השולחן בסיום המונולוג. אבן-חן הטיח והטיח, לפיד ניסה לבלום אותו אך בשלב הזה הוא כבר היה כדור שלג שנע במהירות לעבר הפיונים המעונבים סביב השולחן. השכול הצליח לקבל פריים טיים ולרקוד על דם המחדל.

• הזמרים שהפכו למכונות כסף אחרי מותם
• המהדורה המרכזית של 14 הגיעה ל-60% מצופי חדשות 12
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
• המהדורה המרכזית של 14 הגיעה ל-60% מצופי חדשות 12

בסיום המונולוג של האיש שנגרר לאולפן, המנחה יאיר לפיד אמר משפט שיוכפז היה צריך להגיד למי שהציע את אבן-חן בתור מרואיין "אני חושב שאתה צריך ללכת לישון". חבל רק שאז, אי שם בפריים טיים, לא הבינו שהשכול מצטלם טוב אבל הוא מרואיין גרוע.

אלירן מלכי הוא יועץ תקשורת בעל משרד יחסי ציבור