בעקבות הייסוף החד בערכו של המטבע המקומי, נשמעים שוב קולות הקוראים להתערבות של בנק ישראל במסחר בין הדולר לשקל. קריאות אלה אינן מביאות בחשבון את ההשפעה השלילית שעלולה להיות להתערבות כזו על שוק ההון. הרי במשך עשור הצהירו ראשי בנק ישראל, כי הם דוגלים בהתנהלות חופשית של המסחר במטבע חוץ, ואף פעלו לביטול "משטר האלכסון", בזמן שבו הוא נראה לגמרי לא רלוונטי.

שינוי בעמדתם כעת יתפרש כצעד פזיז, יערער את אמון השחקנים השונים הפעילים בשווקים, וכידוע בשוק ההון לאמון יש משקל כבד ביותר.

קריאות אלה מתעלמות גם מהעובדה, שהסיבות להיחלשות הדולר ביחס לשקל אינן קשורות רק לתנאים הכלכליים בישראל, אלא בעיקר לתנועות הון של גופים בינלאומיים המעדיפים לפזר את השקעותיהם מעבר להשקעה בדולר האמריקני. לאף בנק מרכזי בעולם, ובוודאי שלא לבנק ישראל, אין את היכולת להילחם בתנועה זו לאורך זמן, ולכן עדיף לפעול על פי האמירה החכמה: "הדרך היחידה לנצח במלחמה היא להימנע ממנה".

אבל מעל לכל הנימוקים, ניסיון העבר בארץ ובעולם מלמד עד כמה ניסיון של בנק מרכזי להילחם בכוחות השוק הוא חסר תוחלת. הנה כמה דוגמאות שירעננו את זכרונם של התומכים בהתערבות בנק י שראל במסחר בדולר-שקל:

על ההצלחה הגדולה ביותר של כוחות שוק לנצח בנקים מרכזיים חתומים ג'ורג' סורוס ו- Druckemiller Stanley, מנהל ההשקעות של קרן הגידור ״Quantum Endowment Fund ״. ב-1993, אילצו השניים את בריטניה להיפרד ממנגנון שערי החליפין האירופי (E.R.M). לאור הצלחה זו הם שילשלו לכיסם כמיליארד דולר ביום אחד. קרן גידור זו מדורגת כיום כאחת מקרנות הגידור הגדולות בעולם.

בשנים 7/ 1996 אירע מקרה דומה בישראל, שבו הבנקים המסחריים ניצלו את מחויבותו של בנק ישראל להגן על מדיניות שער החליפין שקבעה הממשלה (״שיטת האלכסון״). כתוצאה מגידול בתזרימי המט״ח ארצה, נדרש בנק ישראל לרכוש מהבנקים מט״ח בסכומים גבוהים, וכתוצאה מכך, יתרות המט״ח של בנק ישראל גדלו לכ- 23 מיליארד דולר. הרכישות בוצעו ללא כל שיקול דעת מצד הבנק המרכזי, והבנקים המסחריים ניצלו את חולשתו של הבנק המרכזי לעשיית רווחים קלים. השיטה הייתה פשוטה - רכישת דולרים בשערים הנמצאים מתחת לרצועה, ומכירתם לבנק ישראל מעל לרצועה.

לדברי נגיד בנק ישראל לשעבר, דוד קליין, ״בנקים מרכזים מתערבים מדי פעם בשוק המט״ח, אם כי היום כבר ברור שאין להם יכולת לנווט את שער החליפין מול כוחות השוק״. גם הנגיד הנוכחי, סטנלי פישר, מקפיד להדגיש בכל הזדמנות כי התערבות בשוק המט"ח שמורה למצבי משבר בלבד.

בשנת 2004 הצליחו שוב כוחות השוק ״לנצח״, והפעם הקורבן היה הבנק המרכזי של יפן. מדובר היה בהתערבות הגדולה ביותר בהיסטוריה, כאשר הבנק המרכזי קנה מט״ח (רובו בדולרים) בהיקף של למעלה מ-130 מיליארד דולר. זאת, מתוך מגמה להביא להחלשת היין (פיחות). לבסוף היה זה דווקא היין היפני שהתחזק. זוהי דוגמה נוספת לכך שכוחם של הבנקים המרכזים להתערב בשוק המט״ח מוגבל, בין השאר, משום שסך כל הרזרבות במט״ח של הבנקים המרכזיים בעולם נאמד בפחות מ-3 טריליון דולר, ביחס למחזור עסקאות יומי הנאמד בסכום דומה. בנוסף, מחזורי המסחר גדלו פי 40 מאז שנות ה- 80 של המאה הקודמת כאשר הרזרבות במט״ח של הבנקים המרכזיים גדלו באותה תקופה פי 4 בלבד.

דוגמאות אלה מזכירות, כי לגורמים הפועלים למטרות רווח (במקרה זה, ספקולנטים בשוק המט"ח), יש סיכוי רב יותר להצליח אל מול גורם שאינו פועל למטרות רווח (בנק מרכזי).

אז מה בכל זאת אפשר לעשות? במקום "לתרום" כסף לספקולנטים הפעילים בשוק המט"ח מוטב שקברניטי המשק ישקיעו את הכספים באופן מידי בקרנות סיוע ליצואנים בינוניים וקטנים אשר נקלעו לצרה כתוצאה מהמגמה האחרונה בשוק, ואשר אינם מסוגלים לספוג את ההפסדים שנגרמו להם מבלי להיסגר או לפטר עובדים. כמו כן, יש צורך להשקיע בהדרכה של אנשי כספים ושל הציבור הרחב בכל הנוגע לסיכוני מטבע ולגבי הדרכים בהם ניתן להימנע מלקיחת סיכונים אלו בעתיד (למשל, מעבר לתשלומים הנקובים בשקלים, שימוש בעסקאות עתידיות ועוד).

מאת: אורן קפלן, מנכ"ל מיטב ניהול סיכונים בע"מ ומחבר הספר "פסיכו-פיננסים"