נתן שפינדלר, שהוא אסיר, טוען כי שב"ס מפעיל במתקני הכליאה חנויות מכר, קנטינות, ומוכר בהן לאסירים ולעצורים מוצרים שונים. לטענתו המחירים שבקנטינות גבוהים מהמחירים הנהוגים עבור אותם מוצרים בחנויות שמחוץ לכתלי בית הסוהר.

הוא טען כי שב"ס מנצל את המונופול שיש לקנטינות במתקני הכליאה, גובה מחירים העולים על המחירים שמחוץ למתקני הכליאה ובכך יש ניצול מצוקת צרכנים, שהם אוכלוסיית הכלואים, לשם קבלת תמורה העולה על התמורה המקובלת.

שפינדלר הגיש תביעתו ביחד עם בקשה להכיר בה כתביעה ייצוגית בשם כלל ציבור האסירים המוחזקים כעת בבתי הכלא. על פי תחשיב שערך יש להעמיד את התובענה הייצוגית על סכום של 231 מיליון שקל.

בית המשפט המחוזי בחיפה קבע כי התובענה מבוססת על ההנחה, כי אוכלוסית הכלואים מחויבת לקנות מוצרים בקנטינות שבתחומי מתקני הכליאה כצורך הקרוב לקיומי אולם, טענה זו אינה מבוססת עובדתית. שב"ס מחויב לספק לכלוא את צרכי מחייתו, דהינו מזון וצרכים חיוניים אחרים. אין כלל צורך חיוני בקנית מוצרים בקנטינה. עניין זה הינו לשיקול דעתו של אסיר. הקנטינות מספקות שירות כדי לשפר את תנאי מחייתו ואולם אסיר אינו מחויב להיזקק להן. יתרה מזאת, אסיר רשאי לקבל ממשפחתו מוצרים שונים הנקנים מחוץ לכתלי בית הסוהר, בכפוף לנהלי שב"ס וביקורת ביטחונית. מכאן שההנחה שאוכלוסיית הכלואים היא "צרכן שבוי" המחויב לקנות בקנטינות אינה מבוססת.

עוד ציין השופט כי בבקשה, השווה שפינדלר את מחירי הקנטינות למחירי רשת סופר דיל. רשתות המזון הגדולות, ובעיקר אלו המגדירות עצמן כמוזלות, נמוכים יותר ממחירי אותם מוצרים בחנויות מכולת, זאת כפועל יוצא מכוח הקניה של הרשתות הנ"ל. אם רצה המבקש לבסס תביעתו היה עליו להראות כי מחירי המוצרים בקנטינות גבוהים מהמחיר הממוצע בשוק, ולאו דווקא בהתייחס לרשת מזון זו או אחרת.

הקנטינות בשב"ס (כמו גם במתקני משטרת ישראל) מופעלות ע"י זכיין בהתאם למכרז שערך המשרד לביטחון פנים. הזכיין החיצוני הוא חברה בשם ד.ד.ש מפיצי הדרום חברה לשיווק בע"מ. לפיכך, אם רצה המבקש לבסס את תביעתו, היה עליו להגישה נגד הזכיין ולא נגד השב"ס.

התובע הגיש את בקשתו לפי חוק הגנת הצרכן. לפי ההגדרה בחוק, התביעה צריכה להיות נגד עוסק בעניין שבינו לבין לקוח. בית המשפט מציין כי יחסי שב"ס אסיר אינם בגדר יחסי עוסק ולקוח. שב"ס אינו הופך להיות "עוסק", גם אם חלק מרווחי אותן קנטינות מועבר לקופתו ומשמש, בין היתר, לרכישת ציוד למתקני הכליאה. לפיכך, נקבע כי לא מתקיימים התנאים שבחוק לאישור התביעה הייצוגית.

מטמעים אלו, דחה בית המשפט את הבקשה לאישור התביעה כייצוגית. יחד עם זאת נקבע כי למבקש פתוחה הדרך להגשת עתירת אסיר או תביעה כספית אישית מתאימה.

יצויין, כי עתירות בעניין כבר הוגשו בעבר. בכל העתירות שנדונו עד היום קבע בית המשפט העליון כי ההסדר הנוהג הוא סביר ואין להתערב בו.