דיני העבודה חלים על תושבי יו"ש המועסקים בשטחים

העובדות -------- מספר תושבי יהודה ושומרון שאינם אזרחי מדינת ישראל, ואשר הועסקו בשטחים המוחזקים (להלן: "העובדים"), עתרו לבג"צ כנגד פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בעניינם מול המועצה המקומית גבעת זאב (להלן: "המעסיקה"). לטענת העובדים, הם זכאים לזכויות סוציאליות בהתאם לדיני העבודה הישראלים. העותרים טוענים, כי על אף שבחוזי העבודה בין הצדדים אין הוראה מפורשת בדבר הדין שיחול, חוזי העבודה מעידים בפירוש על כך, שכוונת הצדדים היתה, שיחול עליהם הדין הישראלי. לטענת העותרים, כשמדובר ברשות שלטונית הפועלת עפ"י דין, והעבודה מתבצעת בתוך "מובלעת" ישראלית בתוך יהודה ושומרון, ברור הוא, כי כוונת המעסיקה היתה, שיחול הדין הישראלי, וברור כי הייתה זו גם ציפיית העובדים. המעסיקה טוענת, כי אין טעם מספיק להתערבות בג"צ בפסיקת בית הדין הארצי, שכן אין ממש בחשש מפני פגיעה בעובדים, זאת מאחר ופסק הדין מבטיח בחינה פרטנית של כל אחת מתביעותיהם, לאור עיקרון תקנת הציבור.

פסק דין -------- בג"צ קבע, כי על מנת לבחון את זיקתו של חוזה לדין מסוים, יש לבחון, במסגרת מבחן "מירב הזיקות", בין היתר, את מקום כריתת החוזה, מקום עריכת המו"מ קודם לכריתתו של החוזה, מקום ביצועו של החוזה, זהות הצדדים לחוזה, שפת החוזה, מטבע התשלום, מקום תשלום המיסים וכוונת הצדדים. במקרה דנן, קבע בג"צ, כי אין בחוזי העבודה בין הצדדים כל ביטוי מפורש לכוונתם באשר לזהות הדין החל עליהם. בהעדר ביטוי לכוונת הצדדים ובבחינת הזיקות השונות במסגרת "מבחן הזיקות" (תשלום שכר במטבע ישראלי, התכתבות הצדדים בעברית, ימי המנוחה והחג בהתאם למקובל בישראל וכו'), קבע בג"צ, כי יש להחיל על יחסי העבודה הנדונים את דיני העבודה הישראלים. בג"צ ציין, כי במסקנה זו אף תומכים העקרונות המנחים של הדין המהותי לפיהם, בהעדר הסכמה ברורה של הצדדים, יש לשאוף לכך שברירת הדין תביא לכך שבתחום יחסי העבודה יוחל דין זהה ושווה על כל העובדים, שאין ביניהם שונות רלוונטית בהיותם מבצעים עבודה שווה או שוות ערך. החלתן של שתי מערכות דינים שונות על עובדים העובדים בצוותא, עבור מעביד זהה, תוביל בהכרח לאפליה אסורה.