באחד מלילות שבת של סוף נובמבר או תחילת דצמבר 2003, בילו הנאשם והמתלוננת במועדון "הפורום" בבאר שבע. על פי עובדות כתב האישום, סמוך ל-03:00 לפנות בוקר, ביקש הנאשם מהמתלוננת להתלוות אליו לאחד מ"תאי ההתייחדות" שבאותו המועדון באמתלה ש"הוא רוצה לשוחח איתה".

השניים ניגשו לאחד מאותם התאים והנאשם נעל את הדלת, נגע בחזה של המתלוננת, היא התנגדה למעשיו, ניסתה להדוף אותו מעליה ואמרה לו שאינה מעוניינת לקיים עמו יחסי מין. הנאשם לא שעה למתלוננת, דחף אותה והפילה על הספה שהיתה באותו התא, פשט את בגדיו ובגדיה ובעל אותה בכח בניגוד לרצונה. בשל מעשים נטענים אלה, יוחסה לנאשם עבירת אינוס.

קודם לאירוע הנטען "היתה היכרות" בין השניים שכללה במספר הזדמנויות, קיום יחסי מין. הנאשם כפר מכל וכל במעשי האינוס המיוחסים לו. המחלוקת העובדתית התמקדה בעיקרה, בשאלה האם יחסי המין שקיימו הנאשם והמתלוננת היו בהסכמה או שהיה זה אינוס שאנס הנאשם בכח את המתלוננת.

על פי גירסת המתלוננת, היא נהגה לקיים יחסי מין עם מספר בחורים במטרה לעורר את קינאתו של א', חבר לשעבר שעזב אותה. כך קרה שקיימה יחסים גם עם הנאשם בעבר.

מתוך עדותה עולה שבעודה איתנה בתחושתה כי לא היתה מעוניינת בקיום יחסי המין עם הנאשם באותו אירוע, הרי שמקונן בה הספק אם כך הבין את הדברים גם הנאשם. אותו ספק שכירסם בה, אף הביאה שלושה שבועות לאחר מתן הודעתה, לחזור בה מתלונתה נגד הנאשם, שכן לאחר שחשבה בדבר, הגיעה למסקנה כי יתכן והוא הבין והאמין שהם מקיימים את יחסי המין מרצונה ובהסכמתה. היא מוסיפה בעדותה כי יתכן והביטוי החיצוני שנתנה לאי הסכמתה היה באופן שלא הובן ככזה ע"י הנאשם.

המתלוננת הוסיפה והעידה כי בעוד מטרתה היחידה בכניסתה עם הנאשם לתא ההתייחדות היתה לשוחח עמו בדבר רצונה לשנות את אורחותיה והתנהגותה, היה ברור לה כי הנאשם מבין שהם נכנסים לאותו תא, כמנהגם בעבר, לשם קיום יחסי מין.

ההתרחשויות שאירעו לאחר שיצאו הנאשם והמתלוננת את תא ההתייחדות, העלו גם הן ספקות מסוימים הפועלים לזכות הנאשם. המתלוננת ניגשה אל הנאשם, מחוץ למועדון, שעה שהיה עם קבוצת חברים וחיבקה אותו. היא לא גילתה סימני מצוקה, לא פנתה לעזרה ולא הסגירה כל ביטוי חיצוני שיתמוך בגרסתה. מיד לאחר מכן, נכנסה למכונית אחת עם הנאשם ושניים מחבריו ובמהלך אותה נסיעה שוחחה בטלפון עם א' (החבר שניסתה לעורר את קינאתו), סיפרה לו כי קיימה יחסי מין עם הנאשם, תוך שהיא נותנת לו להבין – כדבריה – שהדברים נעשו בהסכמתה ומרצונה.

לאור האמור לעיל, קבע בית המשפט כי התביעה לא הוכיחה מעבר לספק סביר, את המיוחס לנאשם בכתב האישום ולפיכך הוא זוכה.