אושרה תביעה ייצוגית נגד רכבת ישראל בגין אי מניעת עישון ברציפים ובתחנות
בוטל חלקו של הבן בצוואת אמו - אף שאיש לא התנגד
פסק דין דרמטי של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים קובע כי מעורבות הבן בעריכת צוואת אמו שוללת ממנו את הזכייה בעיזבון לפי הצוואה. השופטת ריבי לב אוחיון הדגישה כי הוראת סעיף 35 לחוק הירושה היא "חזקה חלוטה" שלא ניתנת לערעור - גם כשכל היורשים מסכימים לקיום הצוואה. עם זאת, היא הציעה פתרון שיאפשר ליורשים להסדיר את החלוקה ביניהם ולהותיר לבן חלק כלשהו בעיזבון אם יחפצו בכך.
באולם הקטן של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים התכנסו רק המסמכים והטיעונים, לא אנשים. אף אחד מהצדדים לא טרח להגיע לדיון, אולי מתוך ביטחון שהכל כבר סגור. אחרי הכל, איש לא התנגד לצוואה. אבל השופטת ריבי לב אוחיון לא קיבלה את הבקשה כפשוטה. היא פתחה את ההחלטה במשפט חד־משמעי: "סעיף 35 לחוק הירושה קובע חזקה חלוטה להשפעה בלתי הוגנת", והמשמעות - אין מנוס מלבטל את חלקו של הבן בצוואת אמו, משום שהוא עצמו הודה שהיה מעורב בעריכתה.
המקרה נסב סביב צוואת אם שנכתבה ב-2005, עם עדכונים ב-2008 וב-2010. לאחר פטירתה, פנה בנה לבית המשפט בבקשה למתן צו קיום צוואה. בית המשפט בחן את הבקשה והעלה קושי מהותי: הבן, שהוא גם המבקש, היה מעורב בעריכת הצוואה - עובדה שעולה כדי פסלות לפי סעיף 35 לחוק הירושה. בהחלטה קודמת מ-26 במאי השנה, נקבע כי "עולה ממנה באופן מובהק כי היה מעורב בעריכת הצוואה".
למרות הקביעה הקשה, בית המשפט אפשר ליורשים להגיב. ואכן, כל היורשים - הן אלה שמופיעים בצוואה והן יורשים על פי דין - הגישו תצהירים שבהם הבהירו שאין להם התנגדות לקיום הצוואה כפי שהיא. אפילו בא כוחה של היועצת המשפטית לממשלה הודיע כי אין לו התנגדות, לאחר שקיבל את הסכמת אמו של אחד היורשים הקטינים.
אחת ההוראות המחמירות בחוק הירושה
הנקודה המשפטית שעמדה במרכז ההכרעה היתה סעיף 35 לחוק הירושה, שקובע כי הוראת צוואה המזכה את מי שערך אותה, היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה - בטלה. מדובר באחת ההוראות המחמירות בחוק הירושה, שכן היא יוצרת "חזקה חלוטה" להשפעה בלתי הוגנת, גם אם בפועל לא היתה כל השפעה כזו. השופטת ציטטה פסקי דין רבים, בהם הררי, זיידה ובוסקילה, והדגישה כי מדובר בהנחה שאי אפשר לסתור. גם אם יוכח שהמצווה פעלה מרצונה החופשי, עצם מעורבות הנהנה בצוואה מבטלת את חלקו. "אפילו נניח שלא היתה כל השפעה בלתי הוגנת על המנוחה... הוראות צוואה המזכות את המבקש ובת זוגו בטלות", כתבה השופטת.
במקרה הזה לא היתה מחלוקת עובדתית: המבקש עצמו הודה בתצהיר שהגיש כי הוא זה ש"העלה את רצונותיה של המנוחה על הכתב" - הן בעת עריכת הצוואה לראשונה והן בעדכונים שנעשו בה. ההודאה הזו הפכה את ההכרעה לפשוטה במידה רבה, משום שלפי הפסיקה "עורך הצוואה הוא מי שנוטל חלק בניסוחו או בכתיבתו של המסמך", ומכאן שקיימת במקרה הזה אחת מעילות הבטלות שבחוק.
האם ניתן לקבל מזונות רטרואקטיבית אחרי 14 שנה?
פסק דין מעניין מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל קבע כי שתיקה ממושכת של אם במשך 14 שנה מהווה ויתור על זכותה לגבות את המזונות שנפסקו לטובת ילדיה. השופט מחמוד שדאפנה הדגיש כי המחוקק קבע מגבלות זמן ברורות לגביית מזונות מהעבר, וכי היעדר פעולה מצד האם
מלמד על הסכמה לכך שהמזונות לא ישולמו. הוא אף דחה טענה לגבי פחד שהיה לאשה מפני בעלה לשעבר
במרכז פסק הדין שפורסם השבוע בבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל ניצב סכסוך ממושך בין בני זוג לשעבר, שהתגרשו ב-2008, ושילדיהם כבר בגירים. האם פנתה לבית המשפט וביקשה היתר לגבות מזונות עבור ילדיה למפרע (רטרואקטיבית), בטענה כי במשך השנים לא נגבו הסכומים האלה משום שהיא הסתמכה על קיזוז שביצע האב לכאורה - קיזוז של המזונות כנגד חלקו בדירת המגורים המשותפת. האב מצדו, טען כי מעולם לא ויתר על זכויותיו הקנייניות בדירה, וכי הקיזוזים שביצע היו בגין שווי השימוש של האם בדירה, לרבות תשלומי המשכנתא ששילם במלואם.
השופט מחמוד שדאפנה נדרש להכריע בשאלה מורכבת: האם לאחר חלוף שנים כה רבות ניתן לאפשר לאם לגבות את חוב המזונות, או שמא שתיקתה הארוכה מלמדת על ויתור מצדה. בפסק הדין שפורסם בחן בית המשפט את ההליכים הרבים שניהלו הצדדים לאורך השנים, לרבות תביעות רכושיות ותיקי משמורת, וקבע כי אין מחלוקת שהתובעת לא פעלה לגביית המזונות מאז שניתן פסק הדין המקורי ב-2010.
השופט קבע כי בהתאם לסעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), ניתן לגבות מזונות שלא נגבו רק ברשות בית המשפט אם חלפו יותר משנתיים מהמועד שבו נפסקו. לדבריו, "כוונת המחוקק בסעיף זה היתה ברורה ואינה משתמעת לשני פנים לפיה כל מי שיבקש לגבות מזונות לאחר חלוף השנתיים מיום הפס"ד עליו להוכיח לביהמ"ש את סיבת העיכוב ו/או השיהוי בגבייתן".
האם סברה שהקיזוזים שביצע האב הם כנגד חלקו בדירה
במהלך הדיון הציגה האם גרסה שלפיה סברה במשך שנים שהקיזוזים שביצע האב נעשו כנגד חלקו בדירה, ולכן היא לא ראתה צורך לדרוש את המזונות. עם זאת, בחקירתה הנגדית הודתה האשה כי ידעה שעם הגיעם של הילדים לגיל 18 פוקע חיוב המזונות, ואף ציינה כי, "קיבלתי את המזונות עם הקיזוז, וידעתי שבגיל 18 זה נגמר לי". השופט סבר כי התשובות האלה מחזקות את המסקנה שהתובעת קיבלה את המצב במשך השנים ולא ראתה עצמה זכאית לדרוש את הכספים.
- הערעור התקבל: בוטלה החלטה להפחתת המזונות
- ביקש לבטל מזונות בשל ניכור הורי - מה קבע ביהמ"ש?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בית המשפט בחן גם את טענת הפחד שהעלתה האם, שלפיה חששה מהאב ולכן לא פעלה משפטית. ואולם השופט שדאפנה קבע כי אין בטענה זו, שהועלתה בשיהוי כה רב וללא ראיות תומכות, כדי להצדיק אי נקיטת הליכים במשך 14 שנה. הוא הזכיר כי לאורך השנים ניהלו הצדדים הליכים רבים זה נגד זו, כך שהטענה לפחד כגורם מעכב אינה מתיישבת עם המציאות. השופט גם עמד על כך שבמסגרת תביעה רכושית קודמת דחה בית המשפט טענות קיזוז שהעלו שני הצדדים, וקבע כי הנתבע מעולם לא ויתר על זכויותיו בדירה. גם הטענה לגבי הסכם בעל פה שנחתם לאחר הסכם הגירושים נדחתה, בין היתר בשל קיומו של "השתק פלוגתא", מפני שהסוגיה הזו כבר נדונה והוכרעה בהליך הקודם.
