שיטת הרישיונות להעסקת זרים בענף הבניין יוצאת לדרך
אתמול ניתנו רישיונות ל-38 תאגידים לפעול כקבלני כוח אדם בענף הבניין לשם העסקה של עד 400 עובדים זרים בענף הבניין, במסגרת שיטת ההעסקה החדשה של עובדים זרים - שיטת הרישיונות.
במהלך שלוש השנים האחרונות פועלת הממשלה לצמצם את מספרם של העובדים הזרים ולהחזיר למעגל העבודה ישראלים שנדחקו ממנו, או לא השתלבו בו, עקב כניסת העובדים הזרים.
כפי שמפורט בדוח הצוות הבינמשרדי שמונה על ידי שר האוצר לבחינת הנושא, המניע העיקרי להעדפת העסקתם של העובדים הזרים על פני הישראלים הוא הפער בעלות ההעסקה היחסי המגיע לכ-40%.
שיטת הרישיונות תוכננה כך שתייקר את עלות העסקתם של העובדים הזרים, תיצור מנגנונים שיבטיחו את תנאי העסקתם וכן תיצור תחרות בין המעסיקים על העסקת העובדים, על ידי מתן חופש מעבר של העובדים בין המעסיקים. הרישיונות יצמצמו משמעותית את מספר המעסיקים של העובדים הזרים ובכך תתאפשר אכיפה יעילה של הממשלה על שמירת תנאי העסקת העובדים הזרים וחופש המעבר שלהם בין המעסיקים השונים בענף. בנוסף, כל תאגיד יחויב בהפרשה לקרן, שיופקדו בפיקדון נושא ריבית על שם העובד ויפדו על ידו עם יציאתו מהארץ.
שיטת הרישיונות גובשה על ידי הצוות הבינמשרדי שמונה בחודש אפריל 2002 במטרה לצמצם את הפער בעלות העסקת עובד זר לעומת עובד ישראלי, ולהגדיל את אפשרויות התעסוקה של ישראלים. בצוות היו חברים נציגים ממשרדי האוצר, התמ"ת והמשפטים ובראשו עמדה המשנה לממונה על התקציבים, יעל אנדורן.
הצוות הגיש בחודש אוגוסט 2004 דוח סופי לשר האוצר ולשר התמ"ת ובו הצעה לשיטת העסקה חדשה שבסיסה הוא העסקת העובדים הזרים על ידי תאגידים מורשים.
ב-15 באוגוסט 2004 אימצה הממשלה את דוח הצוות הבינמשרדי והנחתה את שר התמ"ת לפעול ליישום השיטה בענף הבניין. יישום השיטה נקבע על ידי הממשלה בהסכמה עם התאחדות הקבלנים והבונים.
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
