עובדות וטענות:

המתלוננת פנתה אל המערער על מנת שייצג אותה בהליכי הגירושין שהתנהלו בינה לבין בעלה. זמן קצר לאחר שהחל לייצגה, הפסיקה את ההתקשרות עמו והוא ניאות להשיב לה את מלוא שכר הטרחה שגבה ממנה, במושכו לפקודתה שיק ע"ס 82,941 ש"ח. השיק לא כובד, ולבקשת המערער הוא הופקד בשנית. גם הפעם חולל השיק בשל הוראת ביטול שנתן המערער, ובעקבות פנייתה של המתלוננת, החליף המערער את השיק בשניים אחרים. שני השיקים הופקדו, כ"א במועדו הוא, ואף הם חוללו באי פירעון. משכך, הוגשה תלונה כנגד המערער בפני ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין במחוז ירושלים. בתגובתו מסר המערער פרטים שונים שנמסרו לו על ידי המתלוננת ואשר חב חובת סודיות לגביהם. בסופו של הליך הבירור בלשכת עורכי הדין הוחלט להגיש קובלנה נגד המערער, בה יוחסו למערער עבירות של אי שמירת כבוד מקצוע עריכת הדין, הפרת חובה כלפי הלקוח ואי שמירת חובת הסודיות – אשר בגינם, הרשיע אותו ביה"ד המחוזי של לשכת עוה"ד וגזר עליו שנת השעיה. הערעור שהוגש לביה"ד הארצי נדחה פה אחד ומכאן הערעור שבפנינו. עיקר טענות המערער הינם כנגד קביעותיו העובדתיות של ביה"ד המחוזי באשר לנסיבות המקרה. לטענתו, באי החזרת שכר הטרחה עמד על זכותו החוזית. כן טען, כי שגה ביה"ד עת דחה טענתו, כי ביטול ההמחאות נעשה בשל לחץ ואיומים שהושמעו כנגדו מצד המתלוננת ומשפחתה, אשר היווה לטענתו "כפיה" כמשמעה בחוק החוזים, וכן, כי כבש עדותו בעניין זה, שכן טענת הסחיטה הועלתה כבר בתגובתו לתלונה. עוד טוען המערער, כי ביטול השיקים נעשו בשל מצבו הכלכלי ואין בכך כדי עבירה משמעתית. באשר להפרת חובת הסודיות והחיסיון שבין עורך דין ללקוחו, טוען המערער, כי אין היגיון ואין הצדקה להקפדה על מגבלות החיסיון כאשר נדרש עורך דין להגן על עצמו מפני תלונה שהגיש נגדו לקוח, הגם שההליך המשמעתי הינו חסוי. המשיב טוען, כי הערעור מופנה כנגד ממצאיה העובדתיים וקביעות המהימנות של הערכאה הדיונית, אשר אושרו על ידי בית הדין הארצי. בנוסף, אין הוא מבהיר מדוע טעה בית הדין הארצי כאשר דחה את ערעורו ואין הוא מעלה כל טענה נגד פסק דינו של בית הדין הארצי.

דיון משפטי:

(כב' הש' ע' ארבל):

כאמור, טענות המערער, רובן ככולן, מופנות נגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין המחוזי וממצאי המהימנות שלו. הלכה מושרשת היא עימנו, כי אין זה ממנהגה של ערכאת הערעור – לא כל שכן כאשר עסקינן בערעור שני – להתערב בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אלא רק במקרים חריגים וקיצוניים ואף במקרה שבפנינו לא מצאתי לנכון לסטות מכלל זה. המערער טען, כי עמד על זכותו החוזית לשכר טרחתו מהמתלוננת שכן כל צד "קנה את סיכוניו". בית הדין המחוזי קבע, כי מהחוזה לא עולה שהמתלוננת נטלה על עצמה את הסיכון כי הייצוג ייפסק בשלב טרומי ביותר ועוד בטרם נעשה דבר ע"י המערער. במצב דברים כגון דא, לא היתה למערער זכות לשמור בידיו את מלוא שכר הטרחה ואין לי אלא להסכים עם מסקנות הערכאות הקודמות אשר קבעו, כי כאשר מופסקת התקשרות בין עורך הדין ללקוח באיבה וכאשר שכר הטרחה שולם מראש, הסירוב להחזיר את שכר הטרחה או את חלקו מהווה התנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם שמירת כבוד המקצוע. לא למותר לציין, כי עד למתן הכרעת הדין לא החזיר המערער סכום כלשהו למתלוננת ועניין זה אף הוא שופך אור על התנהגותו. אשר לטענת הסחיטה בעטיה, כך המערער, נכפה עליו להחזיר את שכר הטרחה - אמנם, המתלוננת לחצה על המערער להחזיר לה את כספה ואף הסתייעה לשם כך בבני משפחתה, אולם לא זו היתה הסיבה שבגינה ניתנו השיקים על ידו או שברקעה בוטלו כי אם במצבו הכלכלי החמור. הלחץ שהופעל על המערער היה תקף בעת ביטול השיקים ממש כפי שהיה בעת מסירתם למתלוננת. יתרה מזאת, דפוס הפעולה החוזר של המערער – מסירת שיקים וביטולם פעמיים - כשלדבריו כל העת מופעל עליו לחץ, מקצין את אי ההיגיון שבגרסתו. כמו כן, תמוה מדוע בגין סחיטה זו לא הוגשה ע"י המערער תלונה עצמאית במשטרה אלא היא נמסרה אגב חקירתו בעקבות תלונתה של המתלוננת. כך גם לגבי טענתו בדבר ראיות הנמצאות בידיו ואשר יש בהן להוכיח כי נתון היה לסחיטה. הימנעותו מלהציגן, הן מיוזמתו והן לאחר שנתבקש לעשות כן, יש בה כדי לחזק את ממצאיה וקביעותיה של הערכאה הקודמת בדבר דחיית הגרסה כי המערער היה נתון לסחיטה. אשר לטענת הכפיה לגופה, המבחן שנקבע הוא סובייקטיבי ועל המערער להוכיח קשר סיבתי בין הכפיה לכאורה לבין התקשרותו בחוזה, גם אם לא היתה ההתנהגות הכופה סיבה מכרעת או בלעדית להתקשרותו. טענתו של המערער, כי המתלוננת אישרה כי הפעילה עליו לחץ ולפיכך אין הוא נדרש להוכיח את גרסתו, אין בה כדי לבסס קיומו של קשר סיבתי בין הלחץ שהופעל עליו לבין ביטול השיקים וכדין עשה בית הדין עת דחה את טענת הכפיה. בטיעוניו, מפנה המערער גם לע"א 4498/95 הועד המחוזי של לשכת עוה"ד נ' עו"ד דרור רוכברג (לא פורסם), שם זוכה עו"ד, אשר לא עמד בתשלומי דמי שכירות בגין מצוקה כלכלית, מעבירה של התנהגות בלתי הולמת. ביהמ"ש קבע, כי אין לקבוע כלל גורף, לפיו, כל אימת שנמנע עורך-דין מכיבוד חיוב כספי שהוטל עליו בפסק דין אזרחי, יש בכך משום התנהגות שאינה הולמת. יש לבחון בכל מקרה את הסיבות והנסיבות - האם יש בהן להצביע על חריגה מכללי התנהגות מקובלים המטילה דופי בעורך הדין. במקרה דנן, לא טען המערער, ואף הכחיש, כי הרקע להתנהגותו הנו מצבו הכלכלי וכן לא הביא ראיות לתמוך בגרסתו. נקבע, לא אחת, כי מתן שיקים ללא כיסוי ע"י עו"ד וללא הסבר מניח את הדעת, יש בו כדי לפגום בשמו הטוב של מקצוע עריכת הדין ולערער את אמון הציבור בבעלי מקצוע זה וכי מדובר בהתנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם שמירה על כבוד המקצוע. לנוכח האמור, בדין הרשיע בית הדין המחוזי את המערער בקובעו, כי התנהגותו של המערער אינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, חורגת מכללי התנהגות מקובלים ומטילה דופי בציבור עורכי הדין כולו. הפרת חובת הסודיות והחיסיון: ברי, כי ההליך המשמעתי, מעצם טבעו, והעונשים שניתן להטיל במסגרתו, יש בהם כדי לפגוע בשמו הטוב של עורך הדין וכן בחופש שלו לעסוק במשלח ידו. אינטרס השמירה על שמו הטוב של עורך הדין ועל חופש העיסוק שלו, הם העומדים ביסוד העובדה שהדיון המשמעתי בבית הדין מתנהל בדלתיים סגורות, למעט המתלונן שרשאי להיות נוכח בשעת הדיון. אל מול האינטרס של חופש העיסוק ושמו הטוב של עורך הדין עומד אינטרס השמירה על החיסיון בין עורך הדין ללקוח, המבוסס על ההכרה בזכותו של הלקוח לתקשורת חופשית בינו ובין עורך דינו, על מנת להבטיח את יעילות ייצוגו. לצורך איתור נקודת האיזון הראויה ביניהם, שומה עלינו לבחון איזו אשמה מיוחסת לעורך הדין ומנגד מהו המידע אותו מבקש עורך הדין לחשוף, האם חיוני ורלוונטי הוא להגנתו ומהי מידת הפגיעה שתגרם בעקבות חשיפתו ללקוח ולאמון הציבור בקהילת עורכי הדין. מציאת נקודת האיזון היא קשה ועל בית הדין לבחון האם בנקודת הזמן בה חשף עורך הדין את המידע הוא סבר או היה לו יסוד לסבור, כי המידע שחשף נחוץ לצורך הגנתו ואין בו כדי להכפיש את הלקוח או לפגוע בעניינו שלא לצורך. המערער טען, כי טעה ביה"ד בקובעו כי הפר את חובת הסודיות, שכן לטענתו, הוא נדרש "לתקוף" את מהימנות המתלוננת נוכח תלונתה, ואין טעם או הצדקה להטיל הגבלה מעין זו כאשר נדרש עורך דין להגן על עצמו מפני תלונה וכאשר הדיון מתנהל בדלתיים סגורות. אף שלכאורה יש היגיון בטענת המערער, אין בה ממש בנסיבות העניין. בהתאם לאמור, אין לנו אלא להסיק, כי בגילוי המידע, לפיו המתלוננת ביצעה לכאורה עבירות פליליות, מידע שאין לו ולהגנתו בתיק הנדון ולא כלום, למעט, כפי שקבע בית הדין, רצונו של המערער לפגוע במהימנותה של המתלוננת, יש כדי הפרת חובת החיסיון המוטלת על המערער. זאת ועוד. כפי שציין בית הדין, כאשר מקנן ספק בליבו של עורך הדין האם גילוי המידע יש בו משום הפרה של חובת החיסיון, טוב יעשה אם יפנה לוועדת האתיקה ויבקש את עמדתה מראש לעניין הצגת הדברים בכתב התגובה וזאת על מנת למנוע מצב בו יופר החיסיון והוא ימצא בו אשם. ואין לקבל את טענת המערער, כי אין הבדל בין חשיפת המידע בפני ועדת האתיקה במסגרת כתב התגובה וטרם הגשתה. המטרה היא לצמצם ככל שניתן את הפגיעה בחיסיון, באופן בו המידע ייחשף בפני מעגל מצומצם ביותר של אנשים. לפיכך, יש לקבל את קביעתו של ביה"ד המחוזי, כי המידע שמסר בכתב תגובתו לתלונה לא היה נחוץ להגנתו, ובכך הפר את חובת הסודיות המוטלת עליו ואת חיסיון עורך דין-לקוח.

סיכומם של דברים: