וורן באפט, האיש המזוהה יותר מכל עם עולם השקעות הערך, פרסם את מכתבו המסורתי שלו והפעם, זהו גם מסמך פרידה. באפט הודיע כי יפסיק לכתוב את הדוח השנתי של ברקשייר האת’ווי ולנאום באסיפות בעלי המניות, וסיכם במכתב ארוך ואישי את חייו, לקחיו ותחושת האחריות שמלווה אותו כשהוא מעביר את השרביט למחליפו, גרג אייבל. במקום רשימת הישגים, באפט בחר לכתוב על מזל, זקנה, נדיבות, והדברים הקטנים שהפכו אותו לאדם ולמשקיע שהוא היום. “כמו שאומרים הבריטים, אני הולך להיות שקט”, כתב באפט.

באפט הדגיש כי ימשיך לשמור על קשר עם בעלי המניות והילדים שלו דרך המסורת הקבועה, מכתב חג ההודיה. “בעלי המניות של ברקשייר הם קבוצה מיוחדת, נדיבה באופן יוצא דופן בשיתוף הרווחים שלהם עם אחרים. אני שמח על ההזדמנות לשמור על קשר,” כתב.

הילדות באומהה: מזל, נזירות וטביעות אצבעות

באפט הקדיש חלק ניכר מהמכתב לזיכרונות ילדותו באומהה שבנברסקה, עיר שהוא רואה בה את הבסיס לכל מה שהשיג. הוא סיפר כיצד כמעט מת בילדותו ב־1938 עקב דלקת התוספתן, ואיך רופא המשפחה שלו הציל את חייו כשהתעקש לשלוח אותו לניתוח חירום. “במשך שלושה שבועות הרגשתי כאילו אני חי במנזר,” כתב. “הנזירות אהבו אותי ואני אהבתי לדבר, גם אז.”

הוא שיתף בזיכרון משעשע: דודה שלו העניקה לו ערכת טביעות אצבעות, והוא החליט לקחת טביעות מכל הנזירות שטיפלו בו, מתוך אמונה שאולי יום אחד אחת מהן "תצא מהשורה" וה־FBI יזדקק לראיות. “חשבתי שג'יי אדגר הובר יגיע לאומהה לבדוק את האוסף שלי,” כתב בהומור, “אבל בסוף הסתבר שדווקא אותו היה צריך להטביע.”

• אינדיקטור באפט בשיא של 223%: אזהרה לשוק המניות האמריקאי
• באפט מגייס חוב במטבע היפני - רמז להגדלת פוזיציה במניות?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

שורשים עמוקים בעיר אחת

באפט מתאר כיצד כמעט כל מסלול חייו קשור באומהה, מהבית הראשון שרכש ב־1958, דרך חברותו עם צ’רלי מאנגר אותו תיאר כ“חבר נפש 64 שנה” וכ“מורה ואח גדול ועד שותפויות עם דמויות מקומיות אחרות. “אומהה סיפקה לי כל מה שצריך כדי לבנות חיים טובים: חינוך ציבורי מצוין, חברים טובים, קהילה תומכת. זה היה מקום מצוין להיוולד בו, לגדל משפחה ולהקים עסק,” כתב.

הוא מספר כיצד חברים ובני עירו, בהם מאנגר, וולטר סקוט (שהביא את MidAmerican לברקשייר, מנהיג פילנתרופי בנברסקה), דון קיואו (שגר ליד ביתו ב-1959 והפך בהמשך לנשיא קוקה-קולה והחזיר את “קוקה-קולה הקלאסית” אחרי כישלון New Coke) וסטאן ליפסי (שהוביל מהלך עיתונאי שהפך השקעה מדממת לרווחית מאוד בשנות ה-80), הפכו לשותפים מרכזיים במסעו העסקי. “יכול להיות שיש משהו במים של אומהה,” כתב בהומור.

באפט מספר שחי כמה שנים בנעוריו בוושינגטון בזמן שאביו כיהן בקונגרס, וב-1954 עבר לניו יורק לעבוד אצל בן גרהאם וג’רי ניומן, תקופה שהוא מתאר כחיובית מאוד. אף על פי כן, כעבור שנה וחצי בלבד חזר לאומהה “ולא נדד שוב”. ילדיו ונכדיו גדלו בעיר, למדו בבתי ספר ציבוריים, ובוגרי בית הספר המקומי (כולל אביו, אשתו הראשונה סוזי, מאנגר ואנשי נברסקה פֶרניצ’ר מארט) הפכו לדמויות מרכזיות בסיפור חייו. “נברסקה היא בית,” הוא מסכם, ומוסיף: “גם אני וגם ברקשייר עשינו טוב יותר בזכות הבסיס באומהה.”

• מגמה מעורבת באסיה, יציבות בחוזים העתידיים
• זינוק של 130% בעקבות התקדמות בטיפול לסרטן: מי היא קוגנט ומה ההבטחה שלה?
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• הונאה של 2 מיליארד דולר - עונש של 11 אלף שנות מאסר - ומוות...

מזל, גיל והגבולות של הזמן

בחלק האישי ביותר של המכתב, באפט מתבונן על הגיל המתקדם שלו ומדבר בגלוי על מזל, זקנה והוגנות. “מי שמגיע לגיל מופלג זקוק למנה עצומה של מזל,” כתב. “המזל, לצערי, לא מתחלק בצורה שווה. אני נולדתי ב-1930, בריא, עם תבונה סבירה, לבן, זכר ובאמריקה. וואו! תודה לך, גברת מזל.”

באפט מודה כי גנים לא האריכו ימים במשפחתו, אך רופאים טובים ושגרה פשוטה שמרו עליו בחיים. “לפחות שלוש פעמים הרופאים שלי באומהה הצילו את חיי,” כתב. “הפסקתי לקחת טביעות אצבעות לאחיות, אבל עדיין יש גבול למה שמותר לעשות בגיל 95.” הוא מוסיף: “הזמן תמיד מנצח. כל אדם בסוף נרשם כהפסד מבחינתנו וניצחון מבחינתו. אבל אני עדיין עובד חמישה ימים בשבוע, לפעמים צץ לי גם רעיון טוב.” אם כי “בשל גודל ברקשייר ורמות השוק הרעיונות מעטים, אך לא אפס”.

הילדים, התרומות והעתיד של ברקשייר

באפט כתב עוד על הצורך להאיץ את קצב התרומות לצדקה ולהתחיל להעביר אחריות לילדיו: סוזי, הווארד ופיטר. שלושתם כבר בני 60–70, והוא רוצה לוודא שיספיקו לחלק את מרבית הונו בעודו בחיים. “יש להם ניסיון, חכמה ואנרגיה. הם גם יהיו בחיים כשאני כבר לא,” כתב. “לשלוט מהקבר אף פעם לא היה רעיון טוב.”

הוא מדגיש את אמונו המלא בילדיו: “אין צורך בפלאים ולא בפחד מכישלונות. זה בלתי נמנע, וגם אני עשיתי את חלקי. עשו קצת יותר טוב ממה שבדרך כלל משיגים ממשלות או פילנתרופיה פרטית וזה מספיק.” לדבריו, כל אחד מהם כבר מנהל קרן צדקה שמחלקת מאות מיליוני דולרים בשנה, וכל השלושה “אוהבים לעבוד קשה כדי לעזור לאחרים, כל אחד בדרכו”. עוד הוסיף באפט כי ישנם שלושה נאמנים חלופיים “למקרה של פטירה מוקדמת או נכות”, בלי ניגודי עניינים.

על גרג אייבל וברקשייר שאחרי באפט

באפט שב וחוזר  במכתב על אמונו המוחלט במחליפו גרג אייבל: “הוא עמד בכל הציפיות שלי ואף מעבר לכך. הוא מבין את העסקים של ברקשייר טוב ממני כיום, ולומד מהר נושאים שרוב המנהלים אפילו לא חושבים עליהם.” הוא הוסיף כי ברקשייר לא זקוקה למנהלים שרוצים להתעשר או לפרוש בגיל 65: “עם מעט מזל, החברה תזדקק רק לחמישה או שישה מנכ"לים במאה הקרובה.” מנגד, מזהיר: לעיתים מנכ"ל מצוין עלול ללקות בדמנציה או מחלה ממושכת, “ואנחנו, צ’רלי ואני, נכשלנו לפעול בכמה מקרים” וזה “יכול להיות טעות עצומה”. הוא קורא לדירקטוריונים להיות ערניים ולדבר כשצריך.

לדבריו, במצטבר, עסקי ברקשייר “בעלי סיכויים מעט טובים מהממוצע”, עם “כמה תכשיטים” שאינם מתואמים זה לזה. אך הגודל גובה מחיר: “בעוד עשור או שניים יהיו חברות רבות שעשו טוב מאיתנו.” החברה, הוא סבור, חשופה פחות מאחרות ל“אסון” ומנוהלת “ברוח בעלי מניות” באופן חריג בנוף החברות הגדולות. המניה תנודתית: “מדי פעם תרד 50%, זה קרה שלוש פעמים ב־60 שנה. אל תתייאשו; אמריקה תחזור, וגם מניות ברקשייר.”

באפט חותם את המכתב בנימה אישית. המשקיע האגדי כתב כי הוא מרוצה יותר מהחצי השני של חייו, ומעודד אחרים “לא להלקות את עצמם על טעויות העבר, ללמוד מהן ולהמשיך הלאה.” המשקיע הזכיר את סיפורו של אלפרד נובל, ממציא הדינמיט שאחרי שאחיו מת, עיתון טעה ופרסם את הספדו של נובל עצמו, שבו נכתב שהוא “סוחר מוות שהתעשר מהמצאת אמצעי הרג״. נובל קרא בטעות את הספדו שלו והחליט לשנות את חייו. באפט מציע לקוראים “החליטו איך תרצו שהספדכם יישמע, וחיו כך שתהיו ראויים לו.”

עוד הוסיף: “גדולה אמיתית לא נמדדת בכסף, בפרסום או בכוח. כשאתה עוזר לאדם אחר, אתה עוזר לעולם כולו. אדיבות לא עולה כסף, אבל שווה הכל.” ולבסוף, בקריצה אופיינית, כתב: “אני מאחל חג הודיה שמח לכולם. אפילו לנודניקים - אף פעם לא מאוחר להשתנות.” והוסיף “בחרו את הגיבורים שלכם בזהירות ואז חקו אותם. לעולם לא תהיו מושלמים, אבל תמיד תוכלו להיות טובים יותר.”