עובדות וטענות: בשנת 1974 הקימו פרץ רוזנברג - הוא המשיב מס' 2 - (להלן: "פרץ") ואחותו רוחמה רובינשטיין - היא המערערת מס' 1 והמשיבה מס' 1 בערעור שכנגד - (להלן: "רוחמה") חברה לפיתוח, ייצור ושיווק מוצרים בתחום ההשקיה בשם חברת עין טל בע"מ (להלן: "עין טל הקודמת"), שבה היו שניהם שותפים בחלקים שווים. עין טל הקודמת הוקמה במטרה לנצל פטנטים שפיתח פרץ בתחום ההשקיה ולייצר מתקני השקיה לשוק העולמי וכן הוקנתה לה זכות שימוש בלעדית בפטנטים אלה. בעקבות סכסוך בין השניים, נתן בית המשפט המחוזי צו לפירוקה ובהתמחרות שנערכה במסגרת הליכי הפירוק, נמכרו כל נכסי עין טל הקודמת כ"עסק חי" לחברת פרץ רוזנברג מוצרי השקיה מתקדמים בע"מ, אשר פרץ ושניים נוספים הם בעלי מניותיה. הסכם המכירה אושר על ידי בית המשפט ושמה של עין טל הקודמת הוסב ל"עין טל (1983) בע"מ". למרות מכירתה של עין טל הקודמת כ"עסק חי", פנתה רוחמה באמצעות חברה חדשה שהקימה, "עין דור בע"מ", אל לקוחות עין טל הקודמת והציעה להם מוצרי השקיה זהים לאלה של עין טל הקודמת. כמו כן, המשיכה לעסוק ברציפות ובאותה מתכונת בפעילויות שבהן עסקה עין טל הקודמת, שבגינן קבע בית המשפט המחוזי, כי העילה המרכזית של תביעתה של עין טל החדשה, היא הפרת הזכויות בפטנטים. עוד קבע, כי הוכח הקשר הסיבתי בין התנהגותן של המערערות והפרת הפטנטים לבין הנזק שנגרם לעין טל החדשה וכי בגדר הפיצוי המגיע לעין טל החדשה יש להביא בחשבון גם מוצרים נלווים הנמכרים כחבילה אחת עם המוצרים המפרים. לעניין הנזק, סבר בית המשפט, כי ברמת העיקרון, אין צורך לערוך את החישוב באופן אריתמטי דווקא. במקרים שבהם חסרים נתונים לצורך החישוב האריתמטי, עומדת לשופט "ברירת המחדל" של דרך האומדן, שבה תומכת המדיניות של עידוד פיצוי עבור שימוש מפר. בית המשפט הבהיר, כי לאור מהותו וייחודו של הקניין הרוחני, הפגיעה בו מכאיבה עד מאוד ומצדיקה פיצוי אף ללא הוכחת נזק, וכי "בבואנו לקבוע את הפיצוי ההולם, מסתפקים אנו בכמות ראיות מצומצמת ונותנים דרור לשיקולים אינדיבידואליים ותחושות של צדק", בתנאי שהתובע הצליח לעבור את סף ההוכחה הנדרש בדבר גרימת נזק. על מנת להתגבר על הקשיים שעמדו בפניו, מינה ביהמ"ש מומחה מטעמו, אשר חרף המאמצים הרבים שהשקיע, לא עלה בידיו לנקוב בסכומם של נזקי השימוש המפר. בסופו של דבר קבע ביהמ"ש, כי הוכח שהמערערות גרמו נזקים לעין טל החדשה וקבע את סכום הפיצוי על דרך האומדן ובהתחשב במכלול השיקולים שהיו לפניו ובכך שהשימוש נמשך לאורך תקופה של כעשר שנים, וקבע פיצוי בסך של 3,817,641 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 30.4.95 (מועד הגשת כתב התביעה המתוקן). המערערות טוענות, בין היתר, כי לא הוכח נזק וכן לא נקבע מה המוצרים הרלוונטים לחישוב הנזק. לטענתן, פסק הדין מבוסס על ראיות בלתי רלבנטיות חסרות ואסורות וכמו כן, טעה ביהמ"ש בסוברו כי מוסמך הוא לפסוק פיצויים בדרך של אומדן. הערעור שכנגד, שהגישה עין טל החדשה, מכוון נגד שיעור הפיצויים שנפסקו לה. לטענתה, משנקט בית המשפט בדרך של אומדן, היה עליו לעשות זאת על פי העקרונות שפירט: מדיניות משפטית של פיצוי ברוחב לב, גמישות בחישוב דמי הנזק, תחושת הצדק וכיוצא באלה. כמו כן טוענת היא, כי יש לדחות את טענותיהן של המערערות בדבר היקף הפיצוי וכי משהוכח שהמערערות גרמו לנזקים והוכח הקשר הסיבתי, ניתן היה לפסוק פיצוי בדרך של אומדן ולא היה צורך להוכיח במדויק את הנזק שנגרם.

דיון משפטי:

כב' הש' י' טירקל: