אחת הדרכים הנפוצות ביותר לגילוי מעילות הינה באמצעות הלשנה או מידע המגיעים מעובד בארגון. למרות שמדובר בכלי מצוין לצמצום מעילות, בחלק מהמקרים, הארגון מעדיף, מסיבות שונות, שלא לטפל בתלונה אלא דווקא לפטר את עובד אשר דיווח על העבירה. כאשר הארגון לא מטפל במעילה, נוצר מצב בלתי אפשרי בו העובד המדווח והעובד החשוד אינם יכולים לעבוד באותו ארגון. לאור האמור, נוטה הארגון לפטר את העובד שהתלונן, שבחלק מהמקרים הינו בדרגה נמוכה יותר.

מחקר שפורסם בארה"ב הראה, כי כשליש מהעובדים היו עדים לפעילות לא אתית או לא חוקית במקום עבודתם. מתוך עובדים אלו, למעלה ממחצית לא דיווחו על האירוע למעסיקם. 71% מהנשאלים סברו, כי עובדים אשר מדווחים על אירועים מסוג זה למעסיקם, יסבלו מכך. כתוצאה מגישה זו, מיעוטם של העובדים נוטים לדווח על מעילות. בפועל נמצא, כי חששם של עובדים מהתנכלות להם, הוכיח את עצמו: בארה"ב, כ-69% מהעובדים אשר חשפו מעילה, דיווחו על אובדן משרתם או על הוצאה כפויה לגמלאות.

בארץ המצב אינו שונה וייתכן שאף חמור יותר. התפיסה הקיימת בארץ רואה בחושפי שחיתויות "מלשינים". בעיתונות ניתן למצוא פרסומים רבים על עובדים אשר חשפו שחיתויות במגזר הציבורי וחוו התנכלויות קשות, שבסופן פיטורין, לכאורה על רקע אחר לחלוטין. עו"ד דני אילן ערך מחקר במטרה לברר את היחס שבו נתקלים חושפי שחיתויות בבואם לבקש סיוע והגנה מבתי הדין לעבודה. מבין 15 מקרים של עובדים אשר פוטרו מעבודתם כתוצאה מחשיפת שחיתויות ותבעו בבית משפט להחזירם לעבודה, נמצא כי ב-13 מקרים דחה בית המשפט את התביעות להחזרה לעבודה של העובדים, ושני מקרים הסתיימו בפשרה מחוץ לבית משפט. לפי המחקר, הסיבה העיקרית לדחיית התביעות הינה כשלונו של העובד לשכנע את בית המשפט, כי הפיטורים נבעו מחשיפת שחיתויות. המעבידים המודעים לחוק, נוהגים לחכות מספר חודשים ואז לפטר את העובד על רקע אחר. בנוסף מציין עו"ד אילן, כי מצא בקרב השופטים התבטאויות והחלטות המשקפות יחס שלילי לחושפי שחיתויות. כך לדוגמה, כתבה שופטת בבית דין לעבודה בהחלטתה "אנו מרשים לעצמנו לייעץ לתובע לחדול מעבודת "חשיפת השחיתויות" בכך יחסוך לעצמו הרבה צרות ועגמת נפש".

על מנת להגן על עובדים שחשפו שחיתויות ופוטרו ממקום עבודתם הוקמה עמותת "עוגן" - עמותה למען טוהר המידות ולמאבק בשחיתות, שהוקמה על ידי אנשים שבעצמם פוטרו לאחר שהתלוננו על מעשים פליליים במקום עבודתם. העמותה מסייעת לעובדים המעוניינים לחשוף שחיתויות בייעוץ משפטי ובהכוונה.

ואולם למרות המצב הקיים, המחוקק בארה"ב לקח על עצמו לשנות את הגישה ולהפוך מידע חיוני זה אשר מצוי בידי העובדים, למידע אשר ממנו נהנית גם ההנהלה. לאחר התמוטטויות חברות הענק בארה"ב התברר, כי בארגונים גדולים, השליטה והבקרה של אלו העומדים בראש הפירמידה אינן מלאות ובארגון מתפתחות תת-תרבויות, אשר אינן תואמות את מטרות הארגון. דהיינו, ייתכן מצב שבו מספר מנהלים בדרג ביניים ישתפו פעולה כדי להשיג מטרות אישיות. אותם מנהלים יעשו יד אחת על מנת לכסות על אי-סדרים ואף יתנכלו לעובד אשר אזר אומץ ודיווח עליהם. לדרגים הבכירים באותם ארגונים חשוב שתת-תרבויות קלוקלות אלו לא יתפתחו, כיוון שמטרותיהן אינן תואמות את מטרות הארגון. כלומר, כלי חשוב ראשון הוא מניעה, אולם אם זו לא צלחה, חשוב שיתקיימו כלי בקרה, אשר יעבירו דיווחים על "חריקות" במערכת לעומדים בראשה.

החקיקה הקיימת

-------------------

החקיקה בארץ בתחום זה מתחלקת לשתי קבוצות: האחת, טיפול בחובת הדיווח של עובדים על מעשים "לא כשרים" בארגון והגורם אליו יש לדווח. הקבוצה השנייה של חיקוקים מעודדת עובדים לדווח ומטפלת בבעיית הפיטורים אשר מלווה, בדרך כלל, את אקט הפרסום. להלן תמצית החיקוקים הרלוונטיים בתחום זה.

חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), התשנ"ז-1997, אשר מגן על עובדים אשר חשפו שחיתות ופוטרו, חוקק רק בשנת 1997

למרות שוועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת קראה להכין חוק כזה עוד בנובמבר 1989. החוק חל על כל הגופים הציבוריים במשק וכן על כל ארגון המעסיק למעלה מ-25 עובדים. החוק קובע בצורה ברורה, כי "לא יפגע מעביד בתנאי עבודתו של עובד ולא יפטרו בשל כך שהגיש תלונה נגד מעבידו או נגד עובד אחר של אותו מעביד, או שסייע לעובד אחר בקשר להגשת תלונה כאמור".

לבית המשפט יש סמכות לבטל את הפיטורים או לפסוק פיצויים בשיעור שנראה לו סביר. לצערנו, למרות החוק, נפוץ בארץ הנוהג הנפסל של פיטורי עובדים שחשפו שחיתויות. במרבית המקרים, בתי הדין לעבודה, שאמורים להגן על העובד, אינם כופים את החזרת העובד אלא פוסקים פיצויים למפוטר שחשף שחיתויות. הנימוק לכך הינו הנטל המוטל על העובד להוכיח, כי פיטוריו היו על רקע חשיפת השחיתות ולא מסיבה אחרת. בימים אלו הוגשה לכנסת הצעה לתיקון החוק, אשר תעביר לפתחו של המעביד את הנטל להוכיח, כי הפיטורים אינם תוצאה של התלונה של העובד.

חוק נוסף הינו החוק לעידוד טוהר המידות בשירות הציבורי, התשנ"ב-1992. החוק קובע, כי "עובד הציבור שהתלונן בפני גוף בודק בתום לב ועל פי נהלים תקינים, על מעשה שחיתות או על פגיעה אחרת בטוהר המידות שבוצעו במקום עבודתו, ונמצאה תלונתו מוצדקת יצוינו ממצאי הבדיקה בכתב על ידי הגוף הבודק ועל ידי מי שעומד בראש הגוף שבו הייתה הפגיעה, ותימסר למתלונן תעודה על כך".

בתקנות שירות המדינה ניתן למצוא הוראות בדבר הגנה על חושפי שחיתויות. ההוראות מבוססות בעיקרן על שני החוקים שפורטו לעיל.

בנוסף יש לציין, כי בתיקון משנת 1981 לחוק מבקר המדינה נקבע, כי למבקר המדינה סמכות להורות על השבת עובד שפוטר לאחר שגילה שחיתות, למקום עבודתו ואף לתפקידו הקודם. במקרים שהדבר לא מתאפשר, יש לתת לו פיצויים מיוחדים.

חוק הביקורת הפנימית מטיל על מבקר פנימי של גוף ציבורי (דהיינו, גוף אשר נבדק על ידי מבקר המדינה או גוף שנתמך על ידי המדינה), הנחיות בנוגע לדיווח על עבירה פלילית. נאמר בחוק, כי הדיווח על עבירה כזו יימסר לממונה על המבקר הפנימי. במידה שיש למבקר יסוד סביר להאמין, שהממונה עצמו מעורב בעבירה הפלילית, עליו לדווח על כך במישרין למבקר המדינה.

כאמור, במדינת ישראל קיים חשש, כי עובדים המדווחים על מעילות יפוטרו מעבודתם. נשאלת השאלה, כיצד בכל זאת ניתן לעודד עובדים למסור מידע שברשותם, אשר עשוי לחסוך לארגון כסף רב, וכיצד על עובד לפעול כאשר נמצא בידו מידע אשר ברצונו למסור למעביד. התשובה לשתי השאלות הינה פתיחת ערוץ תקשורת אנונימי בין הארגון לעובדים. בדרך זו יכול העובד למסור מידע בלי להיחשף והארגון יקבל מידע שיכול לסייע בחשיפת מעילות ואי-סדרים. העובדה שהמידע מתקבל ללא ציון שם העובד הופכת את הטיפול לענייני יותר, מאחר שלא בודקים מי מסר את המידע ומה המניעים שלו למסירת התלונה. קיימות מספר דרכים לפתיחת ערוצי תקשורת. השיטה הוותיקה הינה תיבת תלונות. בדרך זו מבקש הארגון מכל עובד אשר יש לו מידע למסור דיווח באמצעות תיבת דואר או תיבה פיזית אשר נמצאת במיקום הנגיש לכל העובדים. דרך חדשה יותר התופסת תאוצה, הינה באמצעות קו חם. דרך זו מאפשרת לכל עובד למסור מידע באופן אנונימי באמצעות שיחה לקו טלפון המיועד למטרה זו או באמצעות האינטרנט. היתרון באמצעי זה הינו, שכך יכול העובד לשמור על אנונימיות מוחלטת, וכך פוחת הסיכון להתנכלות לעובד מחד, בעוד שמאידך, הארגון נחשף למידע שיכול לסייע לו לצמצם מעילות. בארה"ב, שיטת ה"קו החם" נהוגה כבר שנים רבות, במיוחד במגזר הציבורי, וניתן כבר לדווח על הניסיון שנצבר מהפעלתו. בשנת 1979, ה-U.S. General Accounting Office (GAO) הפעיל "קו חם". החשב הכללי הגדיר את ה"קו החם" כהצלחה מרשימה. במהלך שנות השימוש בקו טלפון ללא תשלום, התקבלו למעלה מ-100,000 שיחות. יותר מ-10,000 תלונות הופנו לחקירה, ומתוכן כ-1,100 תלונות אומתו. ה-GAO העריך, כי באמצעות הקו החם נתגלו מעילות בשווי של

כ-20 מיליון דולר ונמנעו מעילות עתידיות בשווי של כ-24 מיליון דולר.