לשכות המסחר: לא להכפיף רשות החשמל לשר התשתיות
איגוד לשכות המסחר מתנגד בתוקף להצעה להכפיף את הרשות לשירותים ציבוריים חשמל לשר התשתיות, במטרה לשכלל את תהליך הרגולציה. כך עולה מנייר העמדה של האיגוד שיוגש מחר (יום ב') לחברי ועדת הכלכלה בכנסת - אשר ידונו בהצעה במסגרת חוק ההסדרים. עמדת האיגוד הינה, כי יש לשמור על עצמאות הרשות במילוי תפקידיה, כפי שהוגדרו בחוק משנת 1996, ואף להרחיב את סמכויותיה במסגרת זו. כפי שעולה מתוך נייר העמדה:
"חוק משק החשמל משנת 1996 מגדיר את ייעודה של הרשות, ומדגיש את עצמאותה המשפטית והתפקודית של הרשות ושל חבריה. עצמאות זו נועדה לוודא שהחלטותיה יקבעו על סמך שיקולים המשקפים ראיה מקצועית ואובייקטיבית, כאשר פעולות הפיקוח צריכות להיעשות ברמה מקצועית תוך שמירה על איזון אינטרסים בין הצרכנים, חברת החשמל, יצרני החשמל הפרטי והמדינה".
לטענת האיגוד, הצעת החוק תזיק לתפקודה של הרשות מטעמים רבים. היא תפגע בתפקידי הרשות המוגדרים בחוק דוגמת קביעת תעריפים, קביעת אמות מידה ומדדים לטיב השירות וטיפול מול צרכני החשמל. כמו כן, היא תהפוך את הרשות מגוף מקצועי עצמאי הנקי מהשפעות פוליטיות לגוף שיהיה כפוף לשיקולים פוליטיים. בנוסף, ההצעה תבלום את המשך הרפורמה במשק החשמל ופתיחתו לתחרות.
דוגמה מצוינת לצורך בחיזוקה של הרשות הוא תקן 12 (המעבר לדוחות נומינליים) באמצעותו מנעה הרשות למשק תוספת עלויות של כ-360 מיליון שקל בשנת 2005.
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
