התחיל קורס סייבר ב-20 אלף שקל, רצה לבטל - האם ניתן?
תלמיד שהספיק ללמוד כמה שיעורים בקורס דיגיטלי ביקש לבטל את העסקה בגלל קשיים משפחתיים, אבל בית המשפט לתביעות קטנות קבע שהוא כבר "פתח את האריזה" - ודחה את התביעה על כל רכיביה
יהודה וחניש רצה ללמוד סייבר. כך, בקיצור, התחילה הפרשה שהגיעה בסוף לבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב-יפו. באוגוסט 2025 הוא יצר קשר עם מכללת איקום, שיחה ועוד שיחה עם נציגי המכללה, ולבסוף הרשמה לקורס CYBER DIGITAL. המחיר: 19.9 אלף שקל, ששולמו מיד בכרטיס אשראי. הוא חתם על הסכם לימודים מפורט, קיבל לתיבת הדואר האלקטרוני פרטי גישה למרחב הדיגיטלי של הקורס, והתחיל ללמוד.
ואז, פחות משבועיים אחר כך, הכל השתנה. וחניש כתב בכתב התביעה שלו שגילה כי "לא הולך הראש לא במקום", בעקבות קשיים משפחתיים שמנעו ממנו להקדיש לקורס את הזמן שתכנן. ב-24 באוגוסט הוא הודיע למכללה שהוא מבקש לבטל את העסקה ולקבל את כספו בחזרה. הוא תבע בבית המשפט 25 אלף שקל.
המכללה לא הסכימה להחזיר שקל. לטענתה, מדובר בתוכן דיגיטלי שניתן לשכפול, וברגע שהתלמיד קיבל גישה לחומרים והתחיל להשתמש בהם, אין יותר אפשרות לביטול - לא לפי מדיניות המכללה ולא לפי דיני הגנת הצרכן. לפי הנתונים שהציגה הנתבעת, וחניש כבר צפה ביותר מ-50 תכנים שונים מתוך הקורס. הוא עצמו, מצדו, טען שלמד רק שני שיעורים.
"נכרת חוזה" - וזו היתה ההכרעה הראשונה
השופט ערן טאוסיג נדרש להכריע בכמה שאלות: האם בכלל נכרת חוזה מחייב בין הצדדים, האם אם כן הוא בוטל כחוק, ומה התוצאה של הביטול. בנקודה הראשונה הוא לא התלבט יותר מדי. "היסוד הראשון הנחוץ על מנת לאפיין מסמך ביניים כחוזה מחייב, הוא שעליו לבטא גמירות הדעת של הצדדים, דהיינו מפגש רצונות להיקשר בעסקה לאלתר", ציטט השופט מפסיקת בית המשפט העליון, והוסיף שצריך גם "מסוימות", כלומר שהמסמך יכלול את התנאים העיקריים של ההתקשרות.
בעיניו, שני התנאים האלה התקיימו במלואם. וחניש העביר כסף, חתם על מסמך מפורט ובו שמו וחתימתו, וגם השתמש בפועל בתכנים שקיבל. אפילו ההתנגדות שלו לעצם קיומו של ההסכם החתום היתה רפה. הוא כתב בכתב התביעה כי, "לטענתם נשלח לי טופס הצטרפות [...] נשלח לי טופס שאני לא זוכר שחתמתי עליו כן חתמתי אבל הוא ספציפית לא זכור לי בקשר לטענתם". כלומר הוא חתם, רק שהוא לא זכר את הפרטים.
כאן מגיע החלק המעניין באמת. חוק הגנת הצרכן מקנה לצרכנים זכות ביטול בעסקות מכר מרחוק. זו, לפי השופט, היתה בהחלט עסקת מכר מרחוק, שנחתמה דרך שיחות טלפון בין הנציגה לוחניש. אבל לזכות הזו יש חריגים, ואחד מהם נוגע במדויק למקרה הזה: לפי החוק, לא ניתן לבטל עסקות הנוגעות ל"טובין הניתנים להקלטה, לשעתוק או לשכפול, שהצרכן פתח את אריזתם המקורית".
תכני קורס דיגיטלי, קבע השופט, נכנסים בדיוק לתוך ההגדרה הזו, ולא במקרה. הוא הפנה לפסק דין קודם באותו נושא, ממש נגד אותה מכללה, שקבע בדיוק את אותו הדבר. וחניש "פתח את האריזה" כשהזין את פרטי הגישה שלו וצפה בחומרים. מאותו הרגע, כך על פי הקביעה, הדרך לביטול נחסמה. השופט גם דחה השוואה לפסק דין אחר שדן בקורס מסוג שונה, "הכולל רכיב לא דיגיטלי משמעותי יותר", וקבע שאין בו כדי לשנות את התוצאה כאן.
"אין תנאי מקפח" - גם הטענה הזו נבדקה
- קייטו מצטרפת לתוכנית הסייבר של OpenAI
- "חודשים, לא שנים": מדינות המערב מזהירות מגל מתקפות סייבר מבוססות AI
וחניש לא הסתפק בטענה אחת. הוא טען גם שתנאי הביטול שבהסכם הם תנאי מקפח בחוזה אחיד - טענה שהועלתה רק בדיון עצמו, אבל השופט בחר לא לדחות אותה על הסף, בהתחשב בכך שבבית משפט לתביעות קטנות יש יותר גמישות בנושא הרחבת חזית. אלא שלאחר בחינה של הנושא, גם הטענה הזו נפלה.
"מבחן ההגינות והסבירות הוא המבחן שלפיו יש להכריע בשאלה האם תנאי מסוים בחוזה אחיד הוא מקפח", ציטט השופט מפסיקה קודמת של בית המשפט העליון. ובמקרה הזה, הוא לא מצא חוסר הגינות. ההסכם עם המכללה, הוא הסביר, קובע גם אפשרות מפורשת לביטול מלא והשבת הכספים, אבל רק בתנאי שעדיין לא התקבלה גישה לקורס. כך שאין כאן ניסיון להשתלט על כספי הצרכן בכל מקרה, אלא תנאי שתואם בדיוק את מה שהדין מאפשר.
השופט גם בדק את הטענה שהמכללה הסתירה את מדיניות הביטול. מתמלול שיחה שהוצג בדיון עלה שנציגת המכללה התעקשה שוחניש יקרא את ההסכם לפני שיחתום עליו. השופט אמנם מצא פגם בכך שהמכללה לא הציגה את התמלול המלא, ובסעיף הזה הוא לא נתן לה הנחה - הוא לקח את העניין בחשבון כשקבע את היקף הוצאות המשפט.
בסיכומו של דבר, התביעה נדחתה במלואה, ווחניש חויב לשלם למכללה 1,000 שקל הוצאות משפט - סכום מתון יחסית, שמשקף את הביקורת על אופן הצגת הראיות מצד המכללה.
