הכסף הגדול שתקבל איראן בהסכם

ההסכם המתגבש בין ארה"ב לאיראן מצטייר יותר ויותר כעסקה כלכלית גדולה, ולא רק כמתווה מדיני-ביטחוני. מאחורי הכותרות על הפסקת הלחימה, פתיחת מצר הורמוז וחזרה למו"מ, מסתתר סעיף מרכזי הרבה יותר מבחינת טהרן: כסף. הרבה כסף.

לפי פרטי מזכר ההבנות שפורסמו, איראן עשויה לקבל חבילת הטבות שמוערכת במאות מיליארדי דולרים. היא כוללת אפשרות למכור נפט בתקופת המו"מ, גישה הדרגתית לנכסים מוקפאים בחו"ל, וגם קרן השקעות ושיקום בהיקף שעשוי להגיע עד 300 מיליארד דולר. גם אם חלק מהכסף יוזרם בשלבים, וגם אם חלקו יהיה מותנה בעמידה בתנאי ההסכם, עצם המסגרת משנה את מצבה הכלכלי של איראן - וכנראה גם את יכולתה לממן מחדש מערכות ביטחוניות, רכש נשק, תעשיות צבאיות ושלוחות אזוריות.

להרחבה: טראמפ ישלם לאיראנים כדי לקבל עסקה; איראן תרוויח עשרות מיליארדים בשנה

זהו לב החשש הישראלי. הכסף שיוצג כלפי העולם ככלי לשיקום כלכלי, תשתיות וייצוב אזורי, עלול בפועל להפוך למקור מימון רחב יותר עבור המשטר. איראן כבר הוכיחה בעבר שהיא יודעת להפנות משאבים לשימור כוח אזורי: חיזבאללה בלבנון, מיליציות בעיראק, החות'ים בתימן וגורמים חמושים נוספים. לכן, גם אם ההסכם יוריד את גובה הלהבות בטווח המיידי, הוא עשוי לחזק את היכולת של טהרן לבנות איום ארוך יותר, ממומן יותר ומבוזר יותר.

המשמעות המיידית היא החזרת חמצן למשק שספג שנים של סנקציות, מגבלות על יצוא נפט, בידוד פיננסי ופיחות חד במטבע המקומי. איראן לא צריכה לקבל את כל הסכום ביום אחד כדי ליהנות מהשינוי. די בהקלה זמנית על יצוא הנפט כדי לאפשר לה להגדיל הכנסות במטבע זר, לשפר את היכולת לממן יבוא, לחזק את המערכת הבנקאית המקומית ולשדר לשווקים שהיא חוזרת להיות שחקנית כלכלית רלוונטית. עבור ישראל, אותה התאוששות כלכלית אינה רק סוגיה מקרו-כלכלית, אלא גם שאלה ביטחונית: לאן ינותב הכסף, מי יפקח עליו, ומה יקרה אם חלק ממנו יזרום לגופים שמערערים את היציבות באזור.