ימי הפיגועים הרצחניים הללו נעדרים "פרזנטור" ביטחוני שתפקידו לדבר ישירות עם הציבור בישראל. אין לנו "נחמן שי" (דובר צה"ל בעת מלחמת המפרץ הראשונה) אקטואלי המבקש להרגיע את הציבור בישראל, ודי לנו להציץ פעם ביום בקבוצות הוואטסאפ של הורים לילדים בגן, כדי להבין עד כמה הציבור נתון בסערה מוצדקת.

אז מדוע אין לנו מרגיע לאומי מודל 2015? הסיבה מאד פשוטה. מרגיע לאומי צריך להיות מישהו שמחד - מסמל שלטון ו"יודע על מה הוא מדבר", ומאידך - מבטא שטח ומחובר אל הציבור.

נעבור במהירות על הדמויות: ראש הממשלה נתניהו לא נתפס בציבור כמחובר וכמבטא שטח. השר לביטחון פנים גלעד ארדן עסוק מדי בשיקום תדמיתו בכל הקשור להליך מינוי המפכ"ל ורק התחיל להראות ניצני החלטות המשפיעות ישירות על הציבור (הקלה ברישוי נשק), הרמטכ"ל גדי איזנקוט לא רלוונטי כרגע לאירועים (אלא אם החיילים יתחילו לעסוק בביטחון פנים ברחבי הארץ), המפכ"ל המיועד רוני אלשייך עדיין מחוץ למשחק, ניצב בנצי סאו בדרך להיות מחוץ למשחק. בקיצור - ואקום.

רועי לחמנוביץ (יח"צ)

יש זירה אחת שזו יכולה להיות שעתם הגדולה - השלטון המקומי. ראשי הרשויות בישראל סובלים קשות (ולעתים קרובות בצדק רב) מתדמית קשה וחבוטה ציבורית ותקשורתית. אירועים אלו, עם כל הצער והכאב העצום, יכולים להיות נקודת מפנה עבורם.

• גלעד ארדן: מהפוליטיקה לתעשייה האווירית
• דובר צה"ל: 309 חללים נפלו מתחילת הלחימה, 224 חטופים
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

ראשונים לזהות זאת ובצדק אלו ראש עריית ירושלים ניר ברקת וראש עריית רעננה זאב ביילסקי. ברקת דרש בכל אמצעי התקשורת להטיל סגר וביילסקי הצטלם ברחובה הראשי של עירו עם שרווליו מקופלים כאילו היה באמצע פעילות בט"ש. נכון, אין להם סמכות, אבל זה ממש לא משנה. הציבור מחכה לדמות בגובה העיניים שתגיד לו אם זה בסדר לשלוח את הילד לחוג. אגב, ראשי השלטון המקומי לא צריכים חס וחלילה לחכות לפיגוע ברחובות העיר שלהם כדי להיות ג'וליאני, פעילות מנע חשובה לא פחות.

האם ישכילו ראשי השלטון המקומי להמציא עצמם מחדש או שימשיכו להתבוסס בביצתם? שווה לעקוב.