איך לחסוך ולהשקיע בגיל 60? לא מה שאמרו לכם

בגיל 60 לא כל הכסף צריך לעבור למסלול סולידי. פרישה שמתארכת לעשרות שנים מחייבת להפריד בין כסף למחיה קרובה, הוצאות עתידיות, צמיחה והורשה. במשך שנים התפיסה המקובלת היתה פשוטה: ככל שמתקרבים לפרישה, צריך להקטין סיכון בהשקעות. ההיגיון ברור. מי שנמצא בגיל 60 כבר אינו בתחילת הדרך, ההכנסה מעבודה עשויה להצטמצם בשנים הקרובות, והיכולת לתקן הפסדים גדולים בשוק ההון נראית מוגבלת יותר. לכן, רבים עוברים באופן כמעט אוטומטי למסלולים סולידיים יותר, מקטינים חשיפה למניות ומעדיפים ודאות על פני תנודתיות.

אבל התפיסה הזו, אף שהיא נכונה בבסיסה, כבר אינה מספיקה. גיל 60 כיום אינו בהכרח נקודת סיום פיננסית, אלא תחילתו של שלב חדש שיכול להימשך עשרים, שלושים ולעיתים אף יותר שנים. לפי נתוני ה־OECD, תוחלת החיים בישראל גבוהה מהממוצע במדינות הארגון, ועמדה על 83.8 שנים בנתוני 2023. בנוסף, ה־OECD מציין כי תוחלת החיים בגיל 65 בישראל גבוהה במיוחד, בעיקר בקרב גברים, ושנות החיים הבריאות בגיל 60 עדיין משמעותיות ביחס למדינות רבות אחרות. המשמעות המעשית היא שאדם בן 60 עשוי להזדקק לכספו גם בגיל 80, 85 ואף מאוחר יותר. אם כל התיק עובר בשלב מוקדם לנכסים שמרניים, התשואה עלולה להתקשות להדביק את האינפלציה לאורך תקופה כה ארוכה. סכום שנראה מספיק ביום הפרישה עלול לאבד חלק מכוח הקנייה שלו, בעיקר כאשר הוצאות הבריאות, הדיור והסיוע המשפחתי גדלות עם השנים.

גם עבור משקיעים בני 60, לא כל הכסף צריך להתנהג כאילו הוא יימשך מחר בבוקר. חלק מהכסף אכן צריך להיות נזיל, יציב ושמרני, בעיקר הכסף שנועד לממן את השנים הראשונות אחרי הפרישה או הוצאות ידועות מראש. אבל חלק אחר מהכסף עשוי להיות מיועד לעוד עשר, חמש עשרה או עשרים שנה. כספים כאלה יכולים, ולעיתים צריכים, להמשיך לעבוד בשוק ההון ברמת סיכון גבוהה יותר. כך, לדוגמה, חוסך שמחזיק 2 מיליון שקל ואמור לקבל קצבה חודשית שמכסה את רוב הוצאותיו אינו נמצא באותו מצב כמו חוסך שמחזיק סכום דומה אך תלוי בו למחיה השוטפת. אצל הראשון ניתן להשאיר חלק גדול יותר מהתיק באפיקי צמיחה. אצל השני נדרשת כרית גדולה יותר של מזומן, פיקדונות ואג"ח קצרות, כדי למנוע מכירה של מניות בתקופה חלשה.

כסף שנדרש בשנים הקרובות צריך להיות שמרני יותר. אם אדם מתכנן לפרוש בגיל 67, ויש לו סכום שנועד לגשר בין גיל 60 לפרישה או להשלים הכנסה מיד לאחריה, אין סיבה לחשוף אותו לתנודתיות גבוהה. לעומת זאת, כסף שמיועד להורשה, ולא אמור לשמש את החוסך עצמו, יכול להמשיך להיות מושקע לטווח ארוך בהרכב מנייתי יותר. כך גם כסף שמיועד לדיור מוגן בעוד עשור או יותר: לא נכון להתייחס אליו כאל כסף לטווח קצר, אך גם לא נכון לחשוף אותו לסיכון מלא בלי להתחשב בכך שמדובר בהוצאה עתידית גדולה וחשובה. אפשר לראות את ההבדל באמצעות שתי קופות נפרדות. בקופה הראשונה נמצאים 300 אלף שקל שנועדו להשלים הכנסה בחמש השנים הקרובות. ירידה של 20% בשוק עלולה לפגוע ישירות ביכולת להשתמש בכסף. בקופה השנייה נמצאים 300 אלף שקל שמיועדים לנכדים בעוד 20 שנה. שם ירידה זמנית פחות משמעותית, משום שיש זמן להתאוששות ולצבירת תשואה.

חיסכון חכם בגיל 60

הגישה הנכונה היא חלוקה לשכבות. במקום לשאול "כמה סיכון מתאים לאדם בן 60", נכון יותר לשאול "מתי אצטרך כל חלק מהכסף, ולשם מה". זו שאלה הרבה יותר מדויקת, והיא מאפשרת לבנות תיק שמתאים לחיים עצמם ולא רק לגיל הכרונולוגי.

החלוקה אינה חייבת להיות זהה אצל כולם. מי שמקבל פנסיה גבוהה, מחזיק דירה ללא משכנתה ויש לו הכנסה נוספת משכר דירה, יכול כנראה לשאת תנודתיות גבוהה יותר. לעומתו, מי שתלוי במשיכות חודשיות מהתיק, מסייע לילדים או מתמודד עם הוצאות בריאות קבועות, יזדקק לרכיב שמרני רחב יותר.

למשל, כסף שמיועד למחיה שוטפת או לגישור לשנים הראשונות של הפרישה, בטווח של אפס עד שלוש שנים, צריך להיות מנוהל ברמת סיכון נמוכה. זהו כסף שנועד להוצאות קרובות, להשלמת הכנסה או למניעת מצב שבו החוסך נאלץ למכור נכסים תנודתיים דווקא בתקופה של ירידות בשווקים.

נניח שמשק בית צפוי להוציא 15 אלף שקל בחודש ולקבל קצבאות ופנסיה של 11 אלף שקל. הפער השנתי עומד על כ־48 אלף שקל. החזקה של כ־150 אלף שקל ברכיב נזיל יכולה לממן כשלוש שנות פער, בלי תלות במצב שוק המניות בכל חודש נתון.

שכבה נוספת היא כרית הביטחון הרפואית והמשפחתית. כאן מדובר בדרך כלל בכסף שעשוי להידרש בטווח של שנה עד חמש שנים, ולכן גם הוא צריך להיות זמין יחסית. רמת הסיכון המתאימה לו היא נמוכה עד בינונית, משום שהמטרה אינה למקסם תשואה אלא לשמור על יכולת תגובה במקרה של הוצאה בלתי צפויה.

• לפרוש בגיל 40? טרנד החופש הכלכלי מקבל גרסה מציאותית יותר
• גיל הזהב שווה לכם כסף: כל ההטבות, ההנחות והקצבאות שאסור לפספס

כרית כזו יכולה לשמש לטיפול רפואי פרטי, התאמות בדירה, עזרה לילדים או תקופה שבה בן משפחה זקוק לתמיכה. היקפה תלוי במצב הבריאותי, בכיסוי הביטוחי ובמבנה המשפחה. אצל חלק מהחוסכים יספיקו כמה עשרות אלפי שקלים, ואצל אחרים יידרש סכום גבוה בהרבה.

לעומת זאת, כסף שמיועד למעבר עתידי לדיור מוגן, למשל בעוד שבע עד שתים עשרה שנים, כבר אינו כסף לטווח קצר. מצד אחד, מדובר בסכום משמעותי ובמטרה חשובה, ולכן לא נכון לחשוף אותו לסיכון גבוה מדי. מצד שני, מאחר שהשימוש אינו מיידי, ניתן לשקול עבורו רמת סיכון בינונית, שתאפשר לתיק להמשיך לצמוח לאורך השנים.

מי שמעריך כי יזדקק בעוד עשר שנים למיליון שקל לצורך מעבר לדיור מוגן, יכול לבנות מסלול שבו רמת הסיכון יורדת בהדרגה ככל שמתקרב מועד השימוש. בשנים הראשונות ניתן להחזיק רכיב מנייתי מסוים, ובהמשך להעביר חלקים מהסכום לאפיקים יציבים יותר. כך מצמצמים את הסיכון שירידה חדה תתרחש בדיוק לפני התשלום.

גם אחרי הפרישה הכסף צריך להמשיך לצמוח

שכבה רביעית היא הון שנועד לשמור על רמת החיים בגיל מאוחר יותר, בטווח של עשר עד עשרים שנה. זהו כסף שהחוסך אינו צפוי להשתמש בו מיד לאחר הפרישה, ולכן הוא עדיין זקוק לצמיחה ריאלית. ברוב המקרים, רמת הסיכון המתאימה לו יכולה להיות בינונית עד גבוהה, כמובן בהתאם למצבו האישי של החוסך וליכולת שלו להתמודד עם תנודתיות.

כאן נכנס הסיכון של שחיקת הכסף. גם אינפלציה שנתית ממוצעת של 2% עד 3% מצטברת לאורך זמן. הוצאה חודשית של 10,000 שקל כיום עשויה להיות גבוהה באלפי שקלים בתוך 15 שנה. תיק שמרני מדי עלול להגן על הסכום הנקוב, אך לספק פחות הגנה על רמת החיים בפועל.

• למה מסלולי "מניות" ו"מניות סחיר" באותה קרן פנסיה הם שני עולמות נפרדים ואת מי זה משרת?
• המסלול פאסיבי, דמי הניהול לא: הפער בין חזון ועדת יפה למציאות בקרנות הפנסיה

לבסוף, ישנם כספים שמיועדים להורשה. כאשר החוסך אינו מתכנן לצרוך את הכסף בעצמו, אופק ההשקעה בפועל עשוי להיות ארוך מאוד ואף בין דורי. לכן, בכספים כאלה ניתן לשקול רמת סיכון גבוהה יחסית, משום שהשאלה המרכזית אינה רק גילו של החוסך, אלא מתי הכסף באמת צפוי להידרש ולמי.

לדוגמה, אדם בן 65 שמחזיק תיק נפרד המיועד לנכדים בעוד 20 שנה אינו מנהל למעשה כסף של אדם בן 65, אלא כסף בעל אופק של שני עשורים. עם זאת, גם כאן צריך להביא בחשבון אירועים לא צפויים. כסף שסומן להורשה עשוי להפוך בעתיד לכסף שנדרש לטיפול רפואי, לסיעוד או לעזרה לבן משפחה.

בסופו של דבר, גיל 60 מחייב שינוי חשיבה, אבל לא בהכרח ירידה אוטומטית לסיכון נמוך. זהו גיל שבו צריך להפסיק לנהל את התיק לפי כותרת אחת, ולהתחיל לנהל אותו לפי מטרות, טווחים וסדרי עדיפויות. חלק מהכסף צריך להיות רגוע ונזיל. חלק אחר צריך להמשיך לצמוח. וחלק שלישי, בעיקר כספים שמיועדים להורשה או לשימוש רחוק מאוד, יכול להישאר באופק השקעה ארוך יותר.

החלוקה צריכה להתעדכן עם השנים. פרישה בפועל, שינוי בגובה הקצבה, מכירת נכס, מצב רפואי או סיוע לילדים יכולים לשנות את צורכי הנזילות ואת רמת הסיכון המתאימה. לכן התיק בגיל 60 אינו תיק שאמור להישאר קבוע עד גיל 80, אלא מסגרת שנבחנת מחדש בהתאם לחיים, להוצאות ולמטרות.