חול המועד פסח: החרות האמיתית והמשמעות החקלאית של החגים

דצמבר 2010. הפגנות והתקוממויות עממיות שוטפות את טוניס ומצית גל של הפיכות בעולם הערבי: לוב, תימן, מצרים, מלחמת אזרחים בסוריה והפגנות והפרות סדר במדינות רבות נוספות, במה שיכונה האביב הערבי. ההפגנות הציתו תקווה שסוף סוף יגיעו החופש והדמוקרטיה גם לעולם הערבי. במבט לאחור, למרות שיפור מסוים, בעיקר במדינות צפון אפריקה, רוב מוחלט של העולם הערבי עדיין נתון למרותם של שליטים דיקטטורים וסובל מגירעון מובהק בזכויות אדם. >>> מדור פרשת השבוע של ביזפורטל   כעשרים שנה קודם לכן, בינואר 1990, החלו הפגנות בליטא בדרישה לעצמאות המדינה מעול ברית המועצות, הצבא הסובייטי נשלח לדכא את המהומות, אולם אלו התפשטו לאסטוניה ולאחר מכן ללטביה ולמקומות רבים נוספים בברית המועצות ובעלות בריתה לגוש הקומוניסטי במה שהצית שרשרת של אירועים שהביאו בסופו של דבר לפרוק ברית המועצות כמעט שנתיים לאחר מכן, בדצמבר 1991, ולהתמוטטות הקומוניזם. במרחק של 30 שנה מאותם אירועים ניתן לומר שרוסיה לא באמת נהנית מדמוקרטיה וחרות. מדינות אחרות שהיו חברות לשעבר בברית המועצות או שהיו נתונות תחת השפעתה נמצאות במקומות שונים על הרצף הדמוקרטי החל מדיקטטורה גמורה (בלארוס) ועד מדינות חופשיות שאימצו באמת את ערכי הדמוקרטיה באופן מלא. ניתן להצביע על מקומות נוספים בעולם בהם יש דמוקרטיה פורמלית אבל לא דמוקרטיה בפועל, שכן מנטליות לאומית של דמוקרטיה לא נקנית ביום אחד, וגם לא בשורה של הפגנות. לא במחי התקוממות עממית אחת ניתן לבטל מנטליות של עם שנבנתה במשך דורות ארוכים. יש צורך בתהליך ארוך של חינוך והתאמה, שכן מלבד ההשתעבדות הפיזית ישנה גם השתעבדות מנטלית רוחנית. כך גם בנושא החרות שנקנתה לעם ישראל עם יציאתו מצרים, אותה אנו חוגגים בשבוע זה. כך מסביר רבי אברהם אבן עזרא את העובדה שעם ישראל לא יכל לקום להילחם נגד המצרים על שפת ים סוף: "יש לתמוה איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם. ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם?" כלומר, מדוע עומד מחנה של 600 אלף גברים, צועק ובוכה ואיש לא מציע את האפשרות להילחם, לעמוד על נפשם ולהציל את חייהם?  עונה האבן עזרא: "התשובה, כי המצרים היו אדונים לישראל וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה. ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו? והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה". כלומר, מנטליות העבד והרוח השפלה של העם לא איפשרה לפתח את האומץ והעוז הדרושים לעמוד כנגד המשעבד. אולי אפשר להוציא אם עם ישראל ממצרים, אבל לא את מצרים מעם ישראל, לפחות לא תוך שבוע שבועיים, והעם שיצא לחרות עדיין סובל ממנטליות של עבדים. לכן, אומר האבן עזרא, יש צורך בתהליך השתחררות ארוך: "והשם לבדו... סבב (גרם ג.ט.) שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים. כי אין כח בהם להלחם בכנענים עד שקם דור אחר דור המדבר שלא ראו גלות. והיתה להם נפש גבוהה". אמנם עם ישראל נדד במדבר כעונש על חטא העגל, אבל הייתה סיבה נוספת נסתרת לכך, כך לפי האבן עזרא. היה צורך שיתחלף דור שלם כדי לפתח מנטליות של חרות שתאפשר את הכניסה לארץ ישראל כעם חופשי בגופו וברוחו.   לכן, בחג הפסח אנו נוהגים לנסות להטמיע את ערכי החרות בעצמנו, ובעיקר בדור הבא. במהלך ליל הסדר נוקטים פעולות רבות שנועדו להמחיש ולחנך לכך שאנחנו "בני חורין". כך לדוגמה, יש לאכול את מאכלי הסדר המיוחדים כגון מצה או 4 כוסות ב"הסבה", כלומר בהישענות אחורה על צד שמאל. הסיבה לכך לפי הרמב"ם היא ש-"בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים... לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות". הלכות נוספות הקשורות ל"דרך חירות", נאמרו ביחס לקורבן פסח, אותו איננו יכולים להקריב כעת. "ספר החינוך", שנכתב לפני כשמונה מאות שנה על ידי מחבר לא ידוע, מסביר את הסיבה לכך שאוכלים קורבן פסח בצורה של צלי: "לפי שכך דרך בני מלכים ושרים לאכול בשר צלי...". זו גם הסיבה לאיסור לשבור עצם בקרבן פסח: "שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים". ישנם מנהגים והלכות נוספים שנועדו לקבע בנו "תודעת חרות", את ההבנה שאנו בני מלכים ובני חורין. אנו נוהגים מנהגים אלו במשך אלפי שנים, מה שסייע להחדיר את ההבנה הזו לאתוס הלאומי שלנו.    החדרת תודעת החרות בעם ישראל, אם כן, היא מאמץ חינוכי של דורות כשמדי שנה בשנה, גם בתקופות של שעבוד קשה ישבו מיליוני יהודים ודקלמו: "עתה בני חורין", שכן הצד השני של אותו מטבע הוא, שגם עבד יכול להיות בעל רוח של בן חורין, כפי שמסביר הרב קוק:  

כלומר, בן החורין נאמן לעצמיותו ולא פועל על פי תכתיבים חיצוניים, ואילו העבד אינו נאמן לעצמיותו. יציאת מצריים מתחילה בט"ו ניסן את תהליך ההשתחררות מהשיעבוד המצרי. החרות הפיזית הושגה ביום אחד, אך השחרור מהמנטליות המצרית המשעבדת נמשכה במשך דורות, ובמידה מסוימת נמשכת גם כיום.   אולם היציאה לחרות טומנת בחובה את הסכנה של החלפת שעבוד בשעבוד. במקום השעבוד הפיזי והרוחני למצרים עלול עם ישראל לפתח שעבוד לחומריות. אם חרות משמעותה נאמנות לעצמיות, עבדות יכול להיות שעבוד האדם והתמכרותו להנאות החיים ולמטרות חומריות. בעולם העתיק היו חגים רבים שנועדו לחגוג הצלחה חקלאית סביב עונות הקציר ואסיף התבואה, ואלו לעיתים קרובות היו הופכים למסיבות חשק חסרות מעצורים שמשקפות את השיעבוד הזה לשפע החומרי והכלכלי. סביב אותם תאריכים אנו חוגגים את חגי "שלושת הרגלים" – פסח, שבועות וסוכות. לא מדובר בצרוף המקרים, והראיה - התורה מקשרת ישירות את התאריכים האלו ללוח השנה החקלאי, בין השאר בפרשה שנקרא בשבת הקרובה.   השבת, שבת חול המועד, נקרא מתוך ספר שמות פרקים לג-לד. זהו אחד המקומות בהם התורה מורה לחגוג את שלושת הרגלים. כך נכתב בפסוקים:  הפסח נעשה "בחודש האביב", שקשור לעונת קציר השעורים. כשהתורה מתארת את תוצאות מכת הברד נכתב שהשעורה נשברה בעוד החיטה לא. הסיבה היא העובדה שהחיטה מבשילה מאוחר יותר, ועדיין הייתה רכה בזמן מכת הברד ואילו השעורה כבר הייתה בבשלותה. שם משתמשת התורה בביטוי "אביב" ביחס לבשלות השעורה: "והפשתה והשעורה נכתה (כלומר נשברה), כי השעורה אביב והפשתה גבעול, והחיטה והכסמת לא נכו כי אפילות (צעירות) הנה". כך גם קורבן העומר מהשעורים הראשונות שנקצרו היה מובא ביום השני של פסח, ומאז הקרבתו מתחילה ספירת העומר – "מהחל חרמש בקמה" – כלומר משעה שמתחיל הקציר. חג השבועות מוזכר בפרוש כ"חג הקציר" בפסוק שראינו, ובפסוקים נוספים, שכן בתקופה זו של השנה, כחודשיים לאחר קציר השעורים, מתחיל קציר החיטים. חג הסוכות מכונה "חג האסיף" שכן בו היו אוספים את התבואה שהתביישה במהלך הקיץ אל הבית לפני בוא הגשמים, כפי שנכתב במקום אחר: "וחג האסיף בצאת השנה, באספך את מעשיך מן השדה". כאמור, שלושת התאריכים האלו קשורים באופן מובהק לאירועים חקלאיים שמסמלים שפע וברכה כלכלית. ימי הקציר והאסיף הם הימים בהם נהנה סוף סוף החקלאי מיגיע כפיו וחוגג את הצלחתו ואת השפע החומרי שהשיג. ימים אלו, כאמור, עלולים להפוך לימי הוללות ופריקת עול, וכך אכן קרה פעמים רבות. המלבי"ם, הרב מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וויזר, מסביר שהתורה קשרה בכוונה את האירועים האלו עם החגים היהודיים, במטרה לתת משמעות שונה לאותם אירועים חומריים:    ניתן לומר, על גבי דברי המלבי"ם, שאין הכוונה שיש לבטל את המשמעות הטבעית של החגים בזמן השמחה על הברכה שבקציר, שכן התורה מדגישה את הפן החקלאי של השמחה פעמים רבות. התורה מבקשת לבנות על גבי המשמעות החומרית משמעות רוחנית. לא שעבוד לחומריות אלא שילוב של חומריות ורוחניות, שפע כלכלי וגשמי עם ברכה רוחנית.   לסיכום, בניית תודעת החרות בעם ישראל הוא תהליך ארוך ומתמשך, שראשיתו אי שם לפני מעל 3000 שנה עם יציאתם לחרות החומרית, ומאז במשך שנת דור במאמץ חינוכי לאומי להחדרת ערכי החרות, תוך כדי הדגשת והחדרת מימדים נוספים של קיום ומשמעות, מעבר לקיום החומרי והשגת השפע הכלכלי. ההצלחה של המאמץ המתמשך הזה באה לידי ביטוי לפני 75 שנה בשנת 1948 עת הוקמה מדינת ישראל. רוב תושבי הארץ באותה תקופה באו מארצות טוטליטריות ללא תרבות דמוקרטית ארוכת שנים, ובכל זאת הוקמה במדינת ישראל דמוקרטיה מפוארת ומשגשגת. ערכי הדמוקרטיה, החרות, עקרון שלטון העם, הכרעת הרוב, השוויון בפני החוק וערכים דמוקרטים נוספים מוטבעים עמוק בתרבות הפוליטית ובד.נ.א. של העם היושב בציון, שהפך מעם של עבדים לעם של בני חורין.