משבר הקורונה העלה בקרב ארגונים ומדינות בעולם את שאלת המוכנות למצבי חירום. בישראל מתקיים ויכוח נוקב בשאלת המוכנות של בתי החולים ומערך החירום הרפואי להתמודדות עם המצב הלא שיגרתי ולא צפוי שיצר משבר הקורונה. טענה דומיננטית אחת היא כי בתי החולים ומערך שירותי הבריאות חסרים את הכלים הדרושים להתמודדות עם המשבר למרות התנהגותם המופתית של הרופאים והאחיות ושל הסגלים האחרים בבתי החולים. על פי הטענה הזו, ששותף לה הציבור הרחב, כולל גורמים פוליטיים, העדר הכשירות של שירותי הבריאות נובע מהזנחת בתי החולים בעשורים האחרונים. טענה אחרת, בין היתר של רופאים ואחיות, מושמעת כלפי הממשלה על הבחירה להציב בראש משרד הבריאות שר ומנכ"ל ללא רקע ברפואה. הטענות הללו עוסקות למעשה בחוסנם הנמוך של שירותי הבריאות בישראל ומשום כך בקושי שלהם להתמודד טוב יותר עם משבר הקורונה.

על מנת להבין טוב יותר את סוגיית המוכנות למצב החירום שאליו נקלענו בעקבות וירוס הקורונה, הצגתי מספר שאלות בפני ירון חנן, מומחה לניהול סיכונים ומצבי חירום. 

מה עושה מומחה לניהול סיכונים ומצבי חירום? בעצם, מה כולל התחום הזה?

התחום שבו אני עוסק מוכר כיום בשם "חוסן ארגוני". אמחיש זאת בדוגמא: בחורף 1991 - מדינת ישראל המודרנית חוותה בפעם הראשונה עלטה רבתי במערכת החשמל שנמשכה כמה ימים.

סופות שלגים גרמו לקריסת עצים על חוטי חשמל. אלו עפו ברוח העזה וקרעו את רשתות החשמל ברחבי המדינה. ישובים רבים נותרו מנותקים דבר שלא היה כמותו מאז מזג האוויר הסוער בשנת 1950. חברת החשמל נתפסה בלתי ערוכה לחלוטין ומשום כך ספגה ביקורת קשה שכללה הדחה של בעלי תפקידים בכירים.

• תדיראן השקיעה 60 מיליון שקל בטכנולוגיית טיהור אוויר מזגנים עיליים
• ג'נרל מוטורס: ירידה של 35% בהכנסות הרבעון בסין אבל לא הכל שחור
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בעצם, מה שאני אומר כאן הוא שחברת החשמל התגלתה באותה שנה כבעלת חוסן ארגוני נמוך. נהלי החירום שהיו תקפים באותו זמן, מבנה השליטה במטות ההפעלה של החברה בשעת חירום ומערך ההסברה והדוברות התגלו כלא אפקטיביים וכבלתי חסינים ועמידים לשעת חירום. לשמחתי, החברה הפיקה את הלקחים הדרושים ויישמה אותם באירועי אמת שבאו מאוחר יותר.

מומחה לניהול סיכונים ומצבי חירום עוסק אפוא בהכנת הארגון כמעט לכל פורענות על מנת שיוכל לתפקד באופן יעיל וממוקד בזמן משבר ועל מנת שיוכל לחזור לשגרה במינימום נזקים ופגיעות עם סיומו.

למה ארגונים ומדינות צריכים לחשוב על ניהול סיכונים ומצבי חירום?

הם צריכים זאת כדי שיוכלו לעמוד במצבים לא שגרתיים, בדיוק כמו משבר הקורונה שאנו חווים כיום. רבים מכירים את המקרה של בנק ההשקעות "מורגן סטנלי" בזמן המתקפה על מגדלי התאומים שבו כמעט כל 3,000 העובדים הצליחו להימלט מהמגדל הבוער בטרם התמוטט. העובדים ירדו בשקט במדרגות הבניין ויצאו לרחוב בשלום כפי שתרגלו כל חצי שנה במשך 6 השנים שקדמו לאירוע.

• העלייה בירידה: פחות עולים ב-2024, רובם מרוסיה
• מנכ"ל האוצר: "תקציב הביטחון חייב תקרה - אחרת אין יעילות"
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
• רפאל מציגה את "מגן אור" מערכת הלייזר החדשה

הישג אחר שלהם היה שתוך פחות מחצי שעה (!) החלו כל עמדות המחשוב לפעול כמעט כרגיל במשרדים חלופיים שהוכנו מראש במרחק הליכה מהאתר המקורי. העובדים חידשו את עבודת הבנק כמעט מבלי שהלקוחות הרבים והמודאגים ברחבי ארצות הברית והעולם חשו ירידה בשירות. ניהול סיכונים ותוכניות המשכיות הם כלי היערכות שמאפשרים להתמודד טוב במצב של יציאה מהשגרה למצב של חירום.

ארגונים לא פועלים בוואקום אלא הם נתונים לרגולציה של המדינה. כיצד פועל הרגולטור (המדינה) בתחום ניהול סיכונים?

תפקיד הרגולטור הוא להבטיח שרשויות וארגוני שירות חיוניים כמו רפואה, מים, חשמל, גז, תחבורה, תקשורת לסוגיה השונים, בטחון ואבטחה, שירותים קהילתיים, פינוי נפגעים, אספקת מזון וציוד ביתי, תרופות ומכשירים רפואיים, ניהול כספים, ביטוח, מקיימים נוהל סדור לשמירת הרציפות התפקודית שלהם. כל זה מתוך הנחה שארגונים וחברות פרטיות לא "מתנדבים" להשקיע בצעדים כאלה לקראת מצבי חירום.

דוגמא טובה לכך ראיתי בביקורי ביפן למודת אסונות הטבע. היה מרתק לראות כיצד הממשלה והרשויות המקומיות הפיקו לקחים מאירועי צונאמי בעבר והכינו סט הנחיות מעודכן הכולל בניית שוברי גלים מיוחדים בנקודות אסטרטגיות, הצבת שלטי הכוונה למסלולי הימלטות קצרים ומהירים לאוכלוסייה, מערכות כריזה והתרעה ועוד.

האם משבר הקורונה עונה להגדרה 'תופעת חירום לאומית'?

אני מעדיף להגדיר את המשבר תחת המונח "אירוע קיצון". המושג אירוע קיצון מתייחס למצבי חירום בהיקף נרחב המתקיימים אחת לעשרות שנים. למשל, אסון צ'רנוביל שבו נספו עשרות אלפים, הצונאמי באוקיאנוס ההודי שקטל בשנת 2004 כ-185 אלף תושבים מקומיים ותיירים, או מתקפת הטרור על מגדלי התאומים והפנטגון. כמו האירועים הללו, גם מגפת הקורונה נחשבת לאירוע קיצון. היא מתרחשת בהיקף נרחב, בעצם גלובלי, והיא מביאה לפגיעה במספר גדול של בני אדם. נכון לזמן הריאיון בינינו, מספר הנדבקים נושק כבר למיליון איש ברחבי העולם ומספר הנפטרים חצה את גבול ה- 20 אלף.

בהקשר זה חשוב לציין שלעיתים הבעיה עם אירועי קיצון מסוג הקורונה היא שמנהלים וראשי מדינות נתפשים לא מוכנים ומשום כך פועלים בהתאם לפתרונות שמתאימים "למלחמה הקודמת". כלומר, הם פועלים בהתאם למשברים שמוכרים להם מניסיונם. משברים פיננסיים עולמיים והמלחמות בישראל הם דוגמא לכך.

מלחמת לבנון השנייה, למשל, חשפה שורה ארוכה של ליקויים בהיערכות הצבא. לאחר שנים של לחימה ביהודה ושומרון ועזה באירועי האינתיפאדה, צה"ל נתפס בלתי מוכן לצורת לחימה שונה לחלוטין. ואם לחזור לקורונה, מה שאני מנסה לומר כאן הוא שלמרות שהעולם חווה מגפות קשות בשלושת העשורים האחרונים, כולל נגיפים קטלניים ממשפחת הנגיף הנוכחי, העולם ובתוכו ישראל לא נקטו צעדים להיערכות מוקדמת או להתחסנות מדינתית למצב חירום האופייני למגפות.

ובכל זאת, האם תוכל להיות יותר ספציפי ולהעריך את התארגנות המדינה שלנו בתחום ניהול הסיכונים בעידן הקורונה?

מטרתם של מנהלי משבר הקורונה במדינות שפעלו מהר ונכון, ועמן לדעתי גם ישראל, היא "לשטח את העקומה", כלומר להרוויח זמן ולשמור על היקף התפשטות נמוך יחסית של נדבקים לאורך זמן. הם מבינים שכל סטייה כלפי מעלה של עקומת ההדבקה תביא לעומס גדול מדי על בתי החולים ומערכות הבריאות ותפגע בחוסנם לעמוד מול התפשטות הווירוס.

עם זאת, כבר עתה ברור שישראל לא נמצאת בין המדינות המתקדמות בעולם מבחינת קיבולת תשתיות הבריאות, תקני כוח האדם וכמובן, מיגון צוותים רפואיים. מבחינה זו אנו מצויים בפער חריף לעומת המדינות המובילות בעולם. במילים פשוטות, המראה שמציב מולנו משבר הקורונה משקפת מציאות עגומה שעיקרה שיגרת היערכות לקויה של ישראל למצבי חירום. ביטוי להיערכות הלקויה הזו אפשר לראות באסון השריפה ביערות הכרמל שלטעמי מעולם לא הופקו ממנו הלקחים הראויים; לא רק במערך הכבאות אלא בכל מערכי החירום במדינה ובתוכם מערך הבריאות כמובן.

אסון השריפה בכרמל חשף בין השאר, לא רק את היעדר האמצעים והמשאבים הראויים לכוחות החירום אלא גם את היעדר המבנה הארגוני הנכון של שירותי החירום הנדרשים לטפל במצב ואת היעדר הפיקוד האחיד והיעיל של כלל כוחות החירום הרלוונטיים במדינה. פעולות שאולתרו במהלך השריפה כדוגמת הקמת מרכז שליטה אחוד, שלא הוכן ותורגל היטב לפני כן, היו צריכות להיות מאומצות בכל אירוע חירום לאומי אחר מאז, לרבות משבר הקורונה הנוכחי. לצערי, הדבר לא קרה וניהול משבר הקורונה סובל מהיעדר שליטה מרכזית ראויה לאירוע חירום לאומי.

כמומחה לסיכונים ולחירום, מה אתה ממליץ לעשות? 

כמי שניהל מטות חירום ברמה המשקית והביטחונית וייעץ בהקמת גופים כאלה, אני גורס שהדבר הראשון שהממשלה חייבת לעשות ומהר ככל האפשר הוא לנהל את המשבר כאירוע חירום לאומי. למצב הזה קוראים מצב מל"ח (משק לשעת חירום) והוא מעוגן בחוק. מרגע שיוכרז מצב מל"ח, מערכים רבים כמו פיקוד ושליטה מרכזי (פיקוד העורף) בסיוע הצבא, המשטרה, הרשויות המקומיות וכוחות ההצלה, יפעלו בצורה מתואמת ומתוכננת. במצב הזה יופעלו גם כל ועדות המל"ח ברשויות המקומיות בהתאם לנהלי מל"ח שמתורגלים באופן קבוע בימי שיגרה. במצב מל"ח משרד הבריאות הופך להיות "מנחה לאומי מקצועי" ומשרד הביטחון, יחד עם רשות החירום הלאומית, כוחות ההצלה והשיטור, וכן הצבא והרשויות, ינהלו את האירוע במשותף.

מילה לסיום?

מחיר העיכוב או ההימנעות מהכרזת מצב מל"ח פוגע בתהליכי קבלת החלטות, ביעילות המענה שניתן לאוכלוסיות שונות ובסופו של דבר מביא גם לירידת אמון הציבור במנהלי האירוע ובהנחיות שהם מטילים על הציבור. בקיצור, יש להכריז על מצב מל"ח ולבצעו כלשון החוק ויפה שעה אחת קודם!

> קישור לאתר של ירון חנן