לא מזמן אספתי מבית המלון התל-אביבי את פול (שם בדוי מטעמי בטחונו האישי). פול הוא עיתונאי, סופר ואיש רוח מאוד מכובד במדינה אירופאית שמאוד לא מכבדת את ישראל. בבוקר הוא התעורר בעיראק בה הוא סיקר את המלחמה, בצהריים הוא חטף פלאפל בתחנת הביניים בירדן וארוחת הערב הייתה באחריותי. בירה ישראלית וסטייק אנטריקוט היו הבסיס לשיחה שנמשכה אל תוך הלילה על מלחמות ושלום, טור דה-פראנס והספורט הלאומי של אירופה הלקאת ישראל. אחרי הערב הזה", הוא הבטיח, לי לא תהיה בעיה להסביר לקוראיי את הלגיטימציה הישראלית להגן על גבולותיה". גם לגולדסטאר הוא הבטיח סיקור אוהד. האמירה שההסברה הישראלית כושלת הפכה מפופולארית לקלישאה. כל הסיבות כבר ברורות, כל האחראים כבר יודעים שהם עוטים על גבם מטרה, כל הפתרונות כבר ידועים (ומינויו של אורן הלמן לראש לשכת העיתונות הממשלתית מעורר הרבה תקוות לשיפור המצב). אבל הסברה לא נעשית רק על-ידי הממשל, ולישראלים יש הרבה מה ללמוד מהטריק הבסיסי כל-כך של הפלסטינים. הטריק הפלסטיני הוא בירה ישראל היא בין המדינות המעניינות ביותר בעולם. או שלפחות זה הרושם שנוצר כשמגלים שהיא בין מושבות העיתונאים הזרים הגדולות בעולם. את המדינה הקטנטונת הזו, שלוקח שעה וחצי לחצות לרוחבה (אם נתעלם מפקקים, תאונות ונהגים סקרנים שבוהים בתאונה בנתיב הנגדי ויוצרים פקקים), מסקרים יותר מ-1,000 עיתונאים זרים. 800 מהם ממוקמים בירושלים ו-200 מהם יושבים ברבת עמון, קהיר ורמאללה. מה שהפלסטינים עושים כשנוחת בארץ עיתונאי זר, זה מה שעושה כל יח"צן כשמגיע לסביבה עיתונאי חדש הם מרימים טלפון ומזמינים אותם לבירה. כן. לבירה. ולפעמים גם כנאפה בא בחשבון. לא לביקור קלישאתי בכותל וב"יד ושם". לא לסיור בקו התפר ובמחנות צה"ל (שנתפס לעיתים כמיליטריסטי על-ידי הכתבים הזרים). לא להרצאה משמימה במשרד ממשלתי. הם מזמינים אותם לבירה. כששני אנשים יושבים לבירה הם נפתחים. נוצרת חברות. דעות מוחלפות באופן לא רשמי והשכנוע הרבה יותר קל. בשלב הבא הם מאמצים את העיתונאי אל מעגל החברים שלהם, מזמינים אותו לאירועים חברתיים ולחגים בביתם ובקהילה. העיתונאי הזר הופך להיות חלק מהאוכלוסייה המקומית. הפלסטינית לא הישראלית. הקהילה הזו הופכת להרבה מעבר למעגל חברים עבור העיתונאי. היא הופכת לסביבה עימה הוא מזדהה מעצם היחסים הללו. היא הופכת למקור בלתי-נדלה למידע ולסיפורים אנושיים, שאותם אף גורם רשמי הספון במשרדו לא יוכל לעולם להגיש לכתב. הפלסטינים מנצחים במלחמה התקשורתית כי הם יודעים לאמץ עיתונאים זרים אל קרבם. כי הם יודעים לארח. כשאני שואל פעם אחר פעם עיתונאים ישראלים או גורמי ממשל העוסקים בהסברה מדוע איננו מאמצים את הכתבים הזרים אני מקבל תשובה ברורה. הישראלים, בניגוד גמור לתפיסתנו העצמית, קורקטיים. אנחנו שומרים על הקשר עסקי בלבד ואיננו רואים את החברות אפילו כאפשרות. זאת, אגב, תוצאה של פרדיגמת "כולם נגדנו, ואין מה לעשות". אבל יש מה לעשות ההסברה איננה הטריטוריה הבלעדית של משרד החוץ ודובר צה"ל. להיפך, ההסברה היא נחלת כולנו, והיא בבסיסה דבר פשוט. ההסברה היא עניין פשוט עוד יותר כאשר אנחנו אנשי תקשורת (עיתונאים או יועצי תקשורת) שנחשבים בעיני העיתונאים הזרים לאובייקטיביים, בעלי מקורות אמינים ובעלי ידע ויכולת ניתוח. עיתונאים זרים, כמו כל אדם, מחפשים בני שיח אינטליגנטים עם עולמות תוכן קרובים אליהם וזה אנחנו. בשורה התחתונה, הזמינו את העמיתים הזרים שלנו לבירה. הזמינו אותם לכנסים של העיתון. הזמינו אותם לערבים מיוחדים שתיזמו עבורם. אל תשמשו כדוברים רשמיים (כי זה האינסטינקט) - היו עצמכם. הראו שיש עמדות רבות בחברה הישראלית, הראו את האדם הקטן שחי כאן, הראו להם את הצדדים שהתמונה הדו-מימדית המוצגת בתקשורת איננה מסוגלת להציג. חשוב לזכור שבירה זו רק ההתחלה, והיא חלק ממערך הסברה כולל. אמנם היא לא הטקטיקה שתהפוך את היוצרות במאבק על תדמית ישראל, אבל היא כן יכול לגרום לעיתונאים ולמובילי דעת קהל זרים להבין יותר את הצד הישראלי. בסופו של דבר, המאמץ קטן והרווח של כולנו ענק. ובינינו - אין כמו בירה קרה. יועץ התקשורת זאב ינאי משמש כמנהל מחלקת יחסי הציבור במשרדו של מוטי מורל