קיטון של 17.1% ברווחי בנק ערבי ישראלי ל-61 מ' שקל
דירקטוריון בנק ערבי ישראלי, מקבוצת לאומי, אישר היום את הדו"חות הכספיים לשנת 2006. מהדו"חות עולה כי הרווח הנקי של הבנק הסתכם בשנת 2006 ב- 61.6 מיליון שקלים, לעומת רווח נקי של 74.3 מיליון שקלים בשנת 2005, קיטון של 17.1%.
הקיטון ברווח נובע מהוצאות השכר המיוחדות הנובעות ברובן מהפרטת לאומי. בשנת 2006 נכללו הוצאות שכר מיוחדות הנובעות מאופציות, מניות ומענקים הקשורים להפרטת לאומי וכן הוצאות פרישה מרצון והפרשה מיוחדת בגין שי לחג. הוצאות אלו הסתכמו ב-14.2 מיליון שקלים לאחר השפעת המס. בנטרול הוצאות השכר המיוחדות והמס שנחסך בגינן, היה הרווח הנקי מסתכם ב-75.8 מיליון שקלים, גידול של 2%.
הרווח הנקי של הבנק מפעולות רגילות הסתכם בשנת 2006 ב-61.1 מיליון שקלים, בהשוואה ל-72.9 מיליון שקלים בשנת 2005, קיטון של 16.2%. בנטרול הוצאות השכר המיוחדות והמס שנחסך בגינן, היה מסתכם הרווח הנקי מפעולות רגילות ב-75.3 מיליון שקלים, גידול של 3.3% ביחס לשנת 2005.
התשואה נטו על ההון העצמי, הגיעה בשנת 2006 ל-19.1%, לעומת 24.0% אשתקד. בנטרול הוצאות השכר המיוחדות והמס שנחסך בגינן, היתה מסתכמת התשואה נטו על ההון בשנת 2006, ב-23.5%.
בשנת 2006 חל גידול בפעילות בנק ערבי ישראלי שהתבטא בגידול של 12.3% במאזן, גידול של 15.0% באשראי לציבור וגידול של 9.9% בפיקדונות הציבור. פעילות זו הביאה לעליה של 11.1% ברווח המימוני כשמנגד, קטנה ההפרשה לחובות מסופקים ב- 31.4%.
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
