העליון מנחה את הערכאות הדיוניות: רצוי לא לנמק פסקי דין שעל דרך הפשרה

רצוי שבית המשפט לא ינמק בצורה נרחבת פסק דין הניתן על דרך הפשרה, במיוחד אם הצדדים לא ביקשו זאת - קובע בית המשפט העליון. זוהי הנחיה רוחבית רבת חשיבות, לנוכח העובדה שבמקרים רבים (במיוחד בתביעות כספיות, ובמידה רבה בבתי המשפט לתביעות קטנות וב"תביעות פח" על נזקי רכב) מסמיכים הצדדים את בית המשפט לפסוק על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט.

הסעיף קובע: "בית משפט הדן בענין אזרחי רשאי, בהסכמת בעלי הדין, לפסוק בענין שלפניו, כולו או מקצתו, בדרך של פשרה". מקובל שפסקי דין כאלה מנומקים בצורה קצרה ביותר, אם בכלל - מאחר שהצדדים הסכימו מראש שבית המשפט יכריע במקום כלשהו שבין הטווחים שציינו בטענותיהם. העדר נימוק הוא אחד היתרונות המרכזיים של פסק דין כזה, משתי סיבות: חיסכון בזמן של כתיבת פסק הדין; והעדר קביעות עובדתיות העלולות להביך את הצדדים. עוד נקבע בפסיקה, כי האפשרות לערער על פסקי דין כאלה מצומצמת מאוד, שכן למעשה הצדדים הסכימו מראש לתוצאה בתוך הטווחים שהציבו.

בשנת 2020 כבר אמר השופט עופר גרוסקופף: "משהוסמך בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה ללא הנמקות, בין אם באמירה מפורשת ובין אם באופן משתמע מברירת המחדל, הוא לא רק משוחרר מהחובה לתת הנמקות, אלא ראוי לו שיימנע ממתן הנמקות. מתן הנמקה עלול לסכל את המטרות שנמנו לעיל, מאחר שהוא עשוי ליצור בסיס להגשת ערעור על ההכרעה, מקום שרצון הצדדים היה בפישוט וזירוז ההליך המשפטי באמצעות צמצום אפשרות הערעור למקרים נדירים ויוצאי דופן".

התערבות קצת יותר נרחבת

על כך מוסיף כעת גרוסקופף: "במישור הסמכות, מתן הנמקה לא נאסר על השופט גם באותם מקרים בהם הסכימו הצדדים שפסק דין על דרך הפשרה יינתן ללא הנמקות. ואולם, במקרה הרגיל, טוב יעשה היושב בדין אם ימנע מכך - בגדר 'כל המוסיף גורע'". בית המשפט אמנם רשאי לנמק פסק דין שעל דרך הפשרה, אך הדבר אינו נחוץ גם משום ש"הנמקה חושפת את 'הקופסה השחורה' של הלך המחשבה של הערכאה הדיונית, ובכך עשויה ליצור פתח לערעור על פסק הדין, וזאת בניגוד לשאיפה להביא לסיום מהיר של הסכסוך, ולשמור את הליך הערעור למקרים נדירים וחריגים".

עוד אומר גרוסקופף, כי הנמקה אינה משנה את הכלל לפיו התערבות בפסק דין שניתן על פי סעיף 79א תהיה נדירה, ותוגבל בעיקר למקרים בהם "הייתה חריגה מהסכמת הצדדים או כאשר פסק הדין לוקה בחוסר סבירות קיצוני במסקנות או בסכומים שנפסקו".  עם זאת, גרוסקופף סבור ש"היקף ההתערבות בפסק דין מנומק רחב קמעה מהיקף ההתערבות בפסק דין לא מנומק שניתן לפי סעיף 79א, שכן קיומה של ההנמקה מאפשר לערכאת הערעור להתערב גם במצבים בהם נפלה טעות מובהקת בהליך שיקול הדעת, ולא רק כאשר נפלה טעות מובהקת בתוצאה הסופית".

השופטת דפנה ברק-ארז מוסיפה: "במידה רבה, היתרונות הגלומים בהכרעה בדרך זו נשחקים עד דק כאשר פסק הדין גולש לעבר מתכונת הנמקה שאינה שונה, מהותית, מכתיבתו של פסק דין 'רגיל'. מנקודת מבטי להיבט זה בפסק דיננו נודעת חשיבות יתרה במבט הצופה פני עתיד". 

השופט חאלד כבוב אומר: "גדר המקרים בהם נכון שערכאת הערעור תתערב בפסק דין אשר ניתן על דרך הפשרה, הוא מצומצם ביותר; ואין בעצם העובדה שפסק הדין נומק בכדי לדמותו לפסק דין שלא ניתן על דרך הפשרה לעניין אמות המידה להתערבותה של ערכאת הערעור... השתלשלות האירועים בענייננו מלמדת על החיסרון הגלום במתן הנמקה מפורטת בפסק דין כאמור, לבטח כאשר הצדדים לא נתנו הסכמתם לכך".

הדברים נאמרו בהחלטתו של בית המשפט העליון לקבל את ערעורה של ליבנה אוהב-ציון בנוגע לניקוד זכאותה למגורים בקיבוץ גליל ים. שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, שמואל מנדלבום, קיבל חלקית את עמדתה של אוהב-ציון בפסק דין שאמנם ניתן על פי סעיך 79א, אך היה מנומק - ובכך פתח את האפשרות להתערבותו של בית המשפט העליון. בפועל, אם כך, ההנמקה - ממנה מסתייג בית המשפט העליון - היא זו שהובילה אותו לשנות את פסק דינו של המחוזי.