בלי אפליקציה אין הנחה: 53% מהישראלים משלמים ביוקר על תשלום במזומן
המהפכה השקטה הזאת מתרחשת כעת בכל החזיתות במקביל: בקופות של סופרמרקטים, רשתות הלבשה, תחנות דלק ובכלל בכל מקום שבו מוכרים לכם מוצר או שירות, והשבוע היא הגיעה לנקודת מפנה היסטורית. דוח חדש של מחלקת המטבע בבנק ישראל חושף כי שיעור הישראלים שמשתמשים בארנק דיגיטלי בטלפון לפחות פעם בשבוע זינק מ-5% בלבד בשנת 2019 ל-47% כיום. נפח הפעילות הכולל באפליקציות הללו שבר השנה שיאים והגיע לכ-98 מיליארד שקלים. אך מאחורי הנתונים החגיגיים שמציגים חברות הפינטק והבנקים, מסתרת מציאות צרכנית קשה עבור מי שהם עדיי הרוב במשק - אותם 53% מהאזרחים שנשארו מאחור עם כרטיסי האשראי הרגילים והשטרות בכיס. הציבור הזה סופג מדי יום קנס סמוי ויקר, רק בגלו שהוא בוחר להשתמש בכסף הפיזי של המדינה.
כל מי שנכנס לאחרונה לקנות מוצרים בסיסיים מכיר את המלכודת הזו היטב: שלטי ענק צבעוניים על המדפים או ליד המשאבות מבטיחים הנחות מיידיות של 5% עד 15% על הקנייה. אבל האותיות הקטנות מבהירות שההטבה תקפה אך ורק למי שיצמיד את הסמארטפון לקורא הדיגיטלי וישלם דרך ארנק דיגיטלי ספציפי או דרך אפליקציית המועדון הרשמית של הרשת.
מי ששולף מהכיס שטר של מאה שקלים או אפילו כרטיס אשראי רגיל מפלסטיק מגלה שהם לא הולכים להקנות לו שום בונוס או הנחה. הוא נאלץ לשלם מחיר מלא ויקר, ובפועל מסבסד מכספו שלו את ההטבות הבלעדיות שמקבלים הלקוחות הטכנולוגיים. רשתות השיווק מנצלות את המעבר לדיגיטל כדי להעלות מחירים בדלת האחורית למי שלא משתף פעולה עם האפליקציה שלהן.
ההנחות הולכות רק לטלפונים
הדוח של בנק ישראל מראה שהארנקים הדיגיטליים כמעט הדביקו את המזומן המסורתי בתדירות השימוש השבועית. 47% מהציבור משתמשים בנייד לפחות פעם בשבוע, מול 48% שעדיין משתמשים בשטרות. המגמה הזו נראית יעילה על הנייר, אך בשטח היא מייצרת אפליה צרכנית חריפה נגד אותם 53% מהישראלים שלא הצטרפו לחגיגה הדיגיטלית.
כשבנק ישראל שאל את הצרכנים שהגבירו את השימוש בארנק הדיגיטלי באיזה אמצעי תשלום הם הפסיקו להשתמש, התשובה הנפוצה ביותר הייתה כרטיס האשראי הפיזי, ולאחר מכן המזומן. ההסבר של הבנק המרכזי פשוט: הטלפון מחליף את הארנק כולו, וכאשר הצרכן מוותר על נשיאת הארנק הפיזי, הוא מוותר למעשה כמעט לחלוטין על אפשרות השימוש במזומן.
הנתונים המפורטים יותר של הדוח מראים שאי אפשר להסתכל על המשק הישראלי כמקשה אחת, וההדרה הדיגיטלית מקבלת אופי מגזרי קשיח. לפי נתוני יומן ההוצאות עליהם נשען הבנק, 43% ממספר העסקאות היומיומיות בישראל ו-32% משוויין הכולל עדיין מבוצעים במזומן פיזי.
אבל החלוקה הפנימית חושפת את גודל העיוות:
בחברה הערבית: המזומן הוא המלך הבלתי מעורער ומהווה 75% משווי העסקאות הכולל.
בחברה החרדית ובקרב מבוגרים (בני 65 ומעלה): המזומן אחראי לכרבע מנפח הקניות.
בחברה היהודית הלא-חרדית: השימוש בשטרות צנח ל-15% בלבד משווי העסקאות.
כשהקופות מסרבות לקבל שטרות
מעבר להפסד המיידי של המבצעים, האוכלוסיות הללו נתקלות ביותר ויותר דלתות סגורות בשטח: חניונים אוטומטיים, מכונות משקאות, ואפילו קופות בשירות עצמי ברשתות המזון, מסירים לחלוטין את האפשרות לשלם במזומן ומחייבים הצמדה של הטלפון.
- בנק ישראל: הארנק הדיגיטלי הדביק את המזומן - 47% משלמים בו מדי שבוע, לעומת 5% ב-2019
- העמלות שאתם משלמים בכרטיס האשראי ולא יודעים עליהן
כאן מתגלה הסתירה הגדולה של הדוח: למרות שתדירות השימוש היומיומי בשטרות לקניות קטנות יורדת, כמות המזומנים הפיזית שמסתובבת במשק (מחזור המטבע) דווקא צמחה בשנתיים האחרונות בקצב שנתי ממוצע של כ-2 אחוזים. שבעה מתוך עשרה ישראלים (כ-70%) מצהירים בפירוש שהם מקפידים לשמור כסף מזומן נגיש בבית או בארנק כאמצעי גיבוי רציני לשעת חירום ולמקרים של תקלות תקשורת, הפסקות חשמל ממושכות או מתקפות סייבר על מערכות הבנקים. נוצר כאן מצב הפוך ומטריד - הציבור הישראלי רוצה ומחזיק את הכסף הפיזי ביד, אבל החנויות והכלכלה החדשה הופכות אותו לאט לאט ללא רלוונטי.
המדינה בצד של האפליקציות
עבור הארגונים הצרכניים, הנתונים האלו מדאיגים מאוד, אבל מי שמצפה שהמדינה תתערב לטובת הצרכנים עשוי להתאכזב. בפועל, למשרדי הממשלה ולרשות המסים יש אינטרס מובהק שהציבור יפסיק להשתמש במזומן. המדינה מעודדת באופן פעיל את המעבר לארנקים דיגיטליים כדי להילחם בהון השחור, להקל על המעקב אחרי כספים ולהגדיל את גביית המסים - מהלכים שהגיעו לשיא עם החוק לצמצום השימוש במזומן.
בבנק ישראל עצמו מביעים דאגה רשמית מהמגמה. מנהלת מחלקת המטבע, לימור גולדשטיין, הדגישה עם פרסום הדוח כי הבנק מחויב לשמור על היכולת להמשיך להשתמש במזומן. בנק ישראל מזהיר בפירוש כי ככל שהשימוש הפיזי יפחת, חברות הבלדרות והבנקים יצמצמו את שירותי המזומן (כמו כספומטים וסניפים), מה שיוביל להתייקרות דרסטית של העמלות והתפעול עבור העסקים הקטנים והצרכנים שעדיין תלויים בו.
אבל בדרך למלחמה בכסף השחור, המדינה משאירה מאחור את מי שאין לו ארנק דיגיטלי ונותנת יד חופשית לרשתות השיווק להעניש אותו במחירים גבוהים יותר. חופש הבחירה של הצרכן לשלם בכסף הפיזי הרשמי של המדינה הולך ונעלם, והציבור החלש ביותר מוצא את עצמו משלם את המחיר הכי גבוה על המהפכה הזו.
