המדריך לחוזרים למדבר. לפני שנים כשעוד ישבתי מרצוני על ספסלי התלמידים באקדמיה, הופיע בפני קורס ניתוח ניירות ערך בו למדתי מרצה חיצוני, מומחה, כזה שהמרצה המוביל את הקורס מביא לסטודנטים כאפטייזר לקראת המבחן. הימים היו ימי שמחה וששון בבורסה בתחילת בשנות ה-90 ואותו מרצה, שמפאת כבודו לא אסגיר את שמו - כי הוא עבר עבירת ייעוץ אסור, ועוד באקדמיה, סיפר לנו כי כשהיה צעיר הסבירו לו, שבימים בהם כולם נכנסים לבורסה, הם בדרך כלל עושים זאת בתחילה במניות המובילות מהמדד המרכזי של השוק - המעו"ף.

בהמשך, הוא אמר - עובר הציבור הרחב בהדרגה להשקעה במניות הקטנות יותר. נקודת הזמן הקצרה - בה החל הציבור לקנות מניות מעו"ף - היא הרגע בו כדאי להצטייד במניות מדדים בולטים פחות בבורסה - הסביר.

בשבועות האחרונים אני שומע שוב ושוב את "המבינים" שואלים את עצמם, האם אנחנו בנקודות הזמן הזו? האם כבר עברנו אותה? מה הוא אורכו של זמן כדאיות המעבר למניות ת"א-75, או אפילו ת"א-100?

אך האמת היא שעניין הזמן הוא כמעט שולי. תזמון הנפילה הבאה בבורסה תלוי בעיקר בגורמי מאקרו, ורובם אפילו אינם קשורים לישראל. כולנו מחכים לראות מתי תצהיר ארה"ב של בוש וגרינספאן, על תחילת "הטיפול" בכלכלה שלה. ה"מומחים" - לעומת ה"מבינים" אומרים, כי זה יהיה הרגע לברוח מהשוק. זו למעשה תהיה הצהרה הממשל האמריקני, כי המצב שם רע. אפילו רע מאוד. כאילו שאנחנו לא יודעים.

ובנתיים, מאז תחילת השנה, אנחנו שומעים שוב ושוב את הצהרות סוחרי ניירות הערך תחת כל 'מיקרופון רענן', מספרים לנו כמה כדאי להשקיע כבר עכשיו במניות רשימת ת"א-75. כמה נהדר יהיה לעשות עשרות אחוזים בכלום זמן - על חשבון הציבור שיאחר לבוא. שוב הם מתנהגים כאילו אין היסטוריה. כאילו לא למדנו כלום. הנפילה בוא תבוא - וזה יקרה בחדות וזה יקרה בפתאומיות. זה עניין של הופעה בודדת אחת של בוש בכנס כלכלי כלשהו, ואנחנו נוחתים - לתקופה שעלולה להיות ארוכה מספיק, כדי שאלה מאיתנו שכבר "חצו את הקווים" אל מעבר למדד המעו"ף דרומה - יבינו פתאום כי הם תקועים ב"מדבר הבורסאי", עם מניות שהם לא ממש מכירים, חברות שלא ממש ברור מה ומי עומד מאחוריהם.

כי במדבר, כמו במדבר - יש הרבה מידי צמחים רעילים ומעט מאוד מים שיכולים להחיות את המסחר מחדש. מי שאין לו גמל - וג'ריקן גדול מאוד של מזומנים, עדיף לו שיבחר באזורים "חמים" פחות. ואתם הרי יודעים - זו לא המלצה, כי גם לי אסור להמליץ. זה רק הגיג אישי. אבל הגיגים - לפעמים הם גם רעיון טוב.

זה לא נמרודיזם. כל העיתונים כתבו השבוע המון מילים על עופר נמרודי והחלטתו לפטר 100 מעובדי מעריב. כולם טוענים שנמרודי מנהל את העיתון שלו בכישלון חרוץ, גם אם הם לא ממש אומרים את זה לקורא בפנים. לפני שנים עבדתי גם אני בעיתון של נמרודי, ואני מוכרח לומר - שכמי שעבד בכמה כלי תקשורת נוספים, אני לא רואה שום הבדל בין הדרך בה מנוהל העיתון שלו למתחריו.

העניין הזה של פיטורים המוניים במעריב, מקבל כותרות מפני שהוא מתחרה של בעלי העיתונים האחרים ומפני שזה עניין אמוציונאלי בו מעורבים קולגות שלנו, הכתבים והעורכים אשר 50 מהם ילכו בתוך שבועיים הביתה. אך האמת היא, שהמהלך בו נקט נמרודי היה נחלתם של ידיעות אחרונות, הארץ וגלובס. שכן, כל הגופים הללו - העיתונים הגדולים בישראל, הלכו גדול מידי ולאט מידי אל האינטרנט. ההשקעה באינטרנט של מעריב עמדה כנראה על יותר מ-20 מיליון שקל, שזה הרבה משכורות של המון עיתונאים. אך הדבר הזה קרה גם כשידיעות אחרונות השלימו את בניית Ynet, כש'הארץ' השלים את הקמת The marker וכשבגלובס הבינו, כי הציבור מעריך מספיק את האתר שלו.

כולם ביצעו השקעות ענק פתאומיות - במקום לחלק את התקציב שלהם באופן שישמור על ווליום הגיוני של פעילות מכירות לעיתון המודפס - במקביל להקמת האתר. לכן, בסוף התהליך של הטמעת אתר האינטרנט שלהם, כולם פיטרו עובדים.

המו"לים שהקימו אתרי אינטרנט, אספו אליהם אנשים צעירים עם מעט מאוד ניסיון עיתונאי וניסיון חיים - שלמו להם מעט ובנו מערכות חדשות מקבילות לעיתון המודפס הוותיק. כך הם גילו כי הם יכולים 'לעשות עיתון' בפחות כסף - עם עובדים צעירים וזולים. מה שקורה בעולם העיתונות נראה כמו מראה של התהליך אשר עבר בסוף העשור הקודם על ענף ההייטק. העובדים הוותיקים, שהביאו עימם הרבה ניסיון עסקי, טכנולוגי וניהולי - הושלכו החוצה ובמקומם גיוסו עובדים צעירים רבים.

הבעיה נוצרה - כבר בהתחלה, כאשר החברות ביטלו לחלוטין את גיל 40 - כאילו לא היו יותר עובדים מצויינים מעל לגיל הזה. בתחילת שנת 2000 עמד הגיל הממוצע של מנהל בכיר בענף ההייטק על כ-29. מהענף נעלמו הרבה תובנות, ניסיון ועומק שהיו בו בשפע לפני הפיטורים ההמוניים.

הסוף ידוע. לאחר כמה שנים של הוזלת התפעול והפיתוח - קרס הענף כולו. רק לקראת סוף 2003 החלו חברות ההייטק הגדולות להתאושש וכן... גם לגייס עובדים מעל גיל 40.

לאנשים צעירים יש מה לומר - וחשוב שתהיה להם במה בעיתונות. אך האם איש לא רוצה יותר לקרוא מה שיש לבני ה-40 פלוס להגיד? האם גורלו של ענף העיתונות בישראל יהיה כגורלו של ענף ההייטק? האם בעלי העיתונים יבינו, כי זה לא מקרי שהקוראים גמלו להם בנטישה - כ"שלקחו להם" עיתונאים שהם אהבו לקרוא?

ושוב התשובה היא - ימים יגידו.

ומילה טובה לסיום. כל כך הרבה מילים רעות נשפכו בעיתונות בשנים האחרונות על ראשי הרשויות המקומיות - על הניהול הכושל, על חוסר ההבנה המקצועית וכמובן - על השחיתות. השבוע עשה ראש עירית כפר סבא, יהודה בן חמו היסטוריה: הוא דיווח, כי סיים את מערכת הבחירות בה זכה ברווח ויעביר 30 אלף שקל לקופת המדינה. מאז כניסתו לפני כשנה של יהודה בן-חמו לתפקיד ראש עיריית כפר-סבא, הצליח בן חמו להנהיג תכנית הבראה כוללת, שהצליחה בתוך שנה בלבד, למרות הירושה הקשה של גירעון כבד, להביא את העירייה לאיזון תפעולי בפעם הראשונה מזה כ-15 שנה.

אז אפשר גם אחרת.