כמה אמור להרוויח ראש הממשלה או שר האוצר? כמה כדאי לנו לשלם לחבר כנסת? זו שאלה מורכבת שיש לדון בה מכמה בחינות שונות. הרשו לי להציג בפניכם טיעון דמגוגי: חברת אפל הכניסה בשנת 2022 387 מיליארד דולר. מנכ"ל אפל טים קוק הרוויח באותה שנה 83 מיליון דולר. אמזון הכניסה 514 מיליארד דולר בשנה שעברה, היא העניקה על כך למנכ"ל אנדי ג'סי חבילת תגמול בשווי 212 מיליון דולר. המשכורת של נשיא ארצות הברית, לעומת זאת, עמדה בשנה החולפת על 400 אלף דולר לפני מס ועוד 169 אלף דולר על הוצאות שונות – שברירי אחוזים מאלו של המנכ"לים. התקציב הפדרלי בשנת 2022 היה 6.27 טריליון דולר – יותר מפי עשרה מתקציבי אותן חברות.  

>>> לכל פרשות השבוע

לא רק בארצות הברית, כמובן, קיים הפער הזה בין משכורות מנהיגי המדינה לבין משכורות מנהיגי החברות הפרטיות (או הציבוריות) לרעת הנבחרים, למרות שאלו מגלגלים סכומים גבוהים בהרבה, אלא בכל המדינות בעולם, כולל, כמובן, מדינת ישראל. מה שמעלה את השאלה: האם למנהיג המדינה לא מגיעה משכורת שמתאימה באופן יחסי לגודל התקציב שהוא מנהל וביחס ישיר לגובה האחריות המוטלת עליו, באופן דומה לנהוג בשוק הפרטי? מדוע בשוק הפרטי משכורות מנהיגי החברות גבוהות בהרבה מאשר בשוק הממשלתי?

נסביר קצת יותר את ההשוואה הזו: אם נסתכל על כך בעיניים כלכליות נטו, ידוע שבני אדם מגיבים לתמריצים, לכן חברות שמגלגלות הרבה כסף ישלמו הרבה מאד כסף למנהלים טובים, שכן מדובר בסופו של דבר בכסף קטן לעומת הרווחים שאלו יכולים להניב לחברה ולבעלי המניות. מנהל שעולה מיליונים יכול לייצר מיליארדים (ואם ייכשל – יפוטר). מדוע לא מיושם אותו היגיון גם במגזר הציבורי? אם נרצה שהאנשים הטובים והמוכשרים ביותר ינהלו את המדינה ויביאו אותה לתוצאות המוצלחות ביותר מכל הבחינות, לא כדאי ש"נפתה" את הטובים ביותר עם משכורות שיכולות למשוך את הטובים ביותר, ולהציע אלטרנטיבה ראויה לשוק הפרטי?

נראה שהתשובה לשאלה (מודה שוב – הדמגוגית) הזו היא שהתמריצים שמושכים אנשים לעשייה ציבורית אמורים להיות שונים מאלו המושכים אותם לעשייה פרטית. מנהיגי ציבור אמורים להיות מונעים מאידאולוגיה ולא מרצון להרוויח כסף, והם יסיכמו לוותר על הרבה מאד כסף כדי להצליח ליישם את האידאולוגיה בה הם מאמינים. אם נהיה ציניים נוכל להוסיף שגם השאיפה לכוח והשפעה מניעה אנשים שהיו יכולים להרוויח הרבה יותר כסף במגזר הפרטי למדמנה הפוליטית שם ינסו להשיג את הכוח וההשפעה האלו. אידיאולוגיה או שאיפה לכוח – אלו תמריצים חזקים בפני עצמם שמושכים לא מעט אנשים מוכשרים (יותר או פחות) לשדה ההנהגה הפוליטית ויכולים להוות תחליף למשכורות מנקרות העיניים במגזר הפרטי.

• דואג לבייס - משכורות הפועלים מזנקות תחת טראמפ
• חלומה של כל אם: כמה מרוויח רופא לאורך הקריירה ואיך נראית הפנסיה?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

אולם המציאות הזו מביאה לאתגר מוסרי לא פשוט. נבחרי הציבור שמקבלים משכורת בהחלט מכובדת אך רחוקה מאד מהסקאלה העליונה של שכר הבכירים במגזר הפרטי, מתעסקים בתקציבי עתק והם בעלי כוח השפעה עצום על כספים העולים בהרבה על כל מה שיוכלו לחלום עליו אי פעם בפעילות מסורה בשירות הציבורי. המציאות הזו מזמינה שחיתות. בין אם זה בצורה של מעטפות מתחת השולחן, בין אם במינוי מקורבים ובין אם בצניחה ישירה לתפקידים בכירים בחברות פרטיות עליהן היה מופקד איש הציבור לפני חמש דקות. לשחיתות סיבות רבות, אבל אחד החשובות שבהן הוא הפער בין משכורות אנשי הציבור לסכומים שהם מגלגלים ונמצאים באחריותם ותחת השפעתם. זהו פער מובנה שאין לו פתרון ממשי חוץ מיושרה אישית והרבה מאד פיקוח הדוק וקפדני.

בפרשת השבוע אנו ממשיכים בתיאור הפרויקט הלאומי שהטיל הקדוש ברוך הוא על עם ישראל במדבר - בניית המשכן וכל הקשור אליו. בעוד בפרשה הקודמת, פרשת תרומה למדנו על בניית המשכן עצמו והכלים המרכזיים - ארון, שולחן, מנורה מזבח וכיור, פרשתנו פרשת תצווה עוסקת כמעט כולה בבגדי הכהנים. התורה נותנת מקום נרחב לבגדים ומאריכה בפרטי פרטיהם כפי שנהגה ביחס למשכן וכליו, והפרשנים השנים מוצאים כר נרחב להבנת המשמעות העמוקה של הבגדים הללו, החומרים מהם הם עשויים, צורתם וכו'. 

בגדי הכהנים מתחלקים לשניים - בגדי הכהן הגדול ובגדי הכהנים הרגילים (כהן הדיוט). כשנבחן את חלוקת הפסוקים נגלה שרוב רובו של התיאור מוקדש לבגדי הכהן הגדול, שהיו מפוארים ושזורים בזהב ובחומרים שונים, בעוד לבגדי הכהן ההדיוט מוקדשים שני פסוקים בלבד: 

• רכבת ישראל בדרך להפרטה: האם 5,000 עובדים בסכנה?
• מה 68% אומר על צעירי ישראל?
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• הג'ובניקים רכבו על הלוחמים וקיבלו תנאי שכר ופנסיה מצוינים -...

"ולבני אהרון תעשה כתנות ועשית להם אבנטים (חגורות), ומגבעות תעשה להם לכבוד ולתפארת... ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערווה ממתניים עד ירכיים יהיו". 

בפסוקים אלו רואים שארבעה בגדים בלבד היו לגופם של הכהנים המסכנים העובדים בקור הירושלמי החל מהשעות המוקדמות של עלות השחר. מכנסיים קצרים עד הברך, כותנת אחת, חגורה וכובע (מגבעת). כל אלו עשויים מהבד הפשוט ביותר: פשתן לבן - ללא חוטי שני או זהב שהיו שזורים בבגדי הכהן הגדול (למעט האבנט - החגורה - בו היו שזורים גם חוטים נוספים).

הצניעות והפשטות האלו עומדים בניגוד חריף לכל מה שקראנו עד כה בנוגע למשכן ולסובב אותו. המשכן וכליו לפי המתואר בתורה ובנביאים וכן בתיאורים היסטוריים של מקדש הורדוס היו מלאים בפאר והדר: החל מבגדי הכהן הגדול המפוארים - ציץ מזהב על מצחו וחושן על חזהו משובץ ב-12 אבנים טובות, דרך אבני המקדש המצופות שיש ויריעות המשכן שעשויים מבדים מיוחדים שנטוו בידי אמן ועד כלים מזהב טהור, נרות הדלוקים בשמן זין זך כתית למאור וקטורת המשרה ניחוח יוקרתי וממכר - הכל אומר שפע, שגשוג ועשירות מנקרת עיניים. 

לפי המתואר במסכת תמיד אפילו את המים שהיו משקים את הבהמה לפני שחיטתה היו מגישים לה בכוס של זהב. האמורא הבבלי שמואל מפרש שמדובר בכוס זהב ממש, שכן "אין עניות במקום עשירות". במקום בית המקדש בו בולטת ושולטת העשירות - אין מקום לעניות ולחסכון. על רקע זה בולטת השאלה שהעלנו - מדוע נשתנה גורלם של בגדי הכהנים, שאמנם היו "לכבוד ולתפארת" אבל בלטו בפשטותם, שלא לומר סגפנותם אל מול כל השאר החפצים שהיו בבית המקדש? 

ייתכן שהתשובה טמונה במה שהעלנו קודם לכן. הכהנים נועדו להיות משרתי ציבור. למעשה, ייתכן שזה הפירוש המילולי של המילה כהן. את המילים בפרשתנו "ועשו את בגדי אהרון לקדשו לכהנו לי", מסביר רש"י כך: "ולשון כהונה שירות הוא". משרתי ציבור אלו נהנו ממשכורת צנועה בלבד. הם לא קיבלו נחלה בארץ ישראל כשאר השבטים ועיקר משכורתם הייתה צריכה להיות מ-"24 מתנות הכהונה" המפורשים בתורה. רוב מתנות הכהונה הם מאכלים שהיו נאכלים סביב עבודת בית המקדש - בשר הקורבנות או לחם המנחות, ממנו היו הכהנים נהנים רק בשבוע בו עבדו בבית המקדש. בנוסף היו מקבלים אחוזים מסוימים מהתוצרת החקלאית שהיו מספיקים לפרנסתם. האחוז אותו היו מקבלים הכהנים (תרומת מעשר ותרומה גדולה) מוערך במעט יותר מאחוז מהתבואה, וזאת בתוספת כמה מתנות נוספות כמו מעשר בהמה או ראשית הגז וכדו'. פרנסה יש פה, עשירות אין פה. 

והנה הכהן הזה החי בצניעות מכובדת מגיע לבית המקדש והוא מוקף בזהב וכסף, הוד והדר, שפע של קורבנות וביכורי התבואות הטובים ביותר, לקול זמרת הלוויים ולנוכח בגדי הכהן הגדול וענן הקטורת המרחף באוויר, והכל אומר עשירות ושפע. כמו חבר וועדת כספים שצריך לאשר סכומים של מיליארדי שקלים בהינף יד, סכומים אותם לא ירוויח גם בשלושה גלגולי חיים, הוא עלול להיות מסנוור, הוא עלול לאבד את תחושת משרת הציבור שהוא אמור להיות. להתמכר לאשליה שהכסף והזהב אינם רק לכבוד השכינה אלא "הסביבה הטבעית" שלו, והוא ראוי לכסף ולזהב הללו שהוא כל כך רגיל בנוכחותם. 

אנו יודעים שאכן נוצרה בקרב הכהנים שכבה של אליטות כלכליות וחברתיות בעם ישראל בתקופת בית שני ששכחו את תפקידם וניצלו את מעמדם לצורך עושר אישי וצבירת כוח והשפעה. אפילו בית חשמונאי, שאת ניצחונם אנו חוגגים בחנוכה, שהחלו את תפקידם ההיסטורי כמשפחה צנועה מעיר הספר מודיעין, רחוק ממוקדי הכוח של ירושלים, הסתאבו עם הזמן ושכחו את תפקידם וייעודם, והחלו לאמץ את האימרה המיוחסת ללואי ה-14 - "המדינה זה אני". 

ניתן לומר שלכן שיירה התורה מקום אחד להזכיר לכהן את מקומו. הכל מסביבך כסף וזהב ושפע ועשירות, אבל אתה לובש בגד פשתן לבן ופשוט, בדומה למדים של משרתים, זכור שאתה משרת ציבור ומערכת התמריצים שלך צריכה להיות שונה מזו של אנשים אחרים. גם בימינו אנשי ציבור צריכים ללבוש "בגדי פשתן" פשוטים מדי פעם ולהזכיר לעצמם את מהותם ואת תפקידם. אין הכוונה שהם לא צריכים להרוויח משכורת נאה ולחיות בצורה מכובדת, אך הסתנוורות מהכסף הגדול ומעמדת הכוח וההשפעה עלולה בקלות לגרום להם לסרך את דרכם ולנטות מדרך הישר. צניעות ופשטות בשיגם ושיחם ובאורחות חייהם תסייע להם שלא לטעות בכך. 

לקריאה נוספת: