משחטה זוכתה מהעסקת בני נוער - בפעם השנייה

זה סיפור שמתחיל בביקורת שגרתית ומסתיים בשאלה משפטית שמעולם לא הוכרעה בישראל: מי בדיוק נחשב מעסיק של נער, כשבפועל הוא מגיע לעבוד במפעל דרך קבלן כוח אדם? קורניש חן (1987) מפעילה את משחטת עוף הנגב באזור התעשייה אופקים. בעקבות ביקורת של אגף האכיפה במשרד העבודה התברר שבמשחטה עבדו עשרה נערים, שהגיעו אליה דרך שני קבלני כוח אדם: יחד עמיר (1999) ויחד אחמד. לפי כתב האישום, מדובר היה בעבודות שעלולות לסכן את הנערים גופנית, נפשית וחינוכית, בניגוד לחוק עבודת הנוער ולתקנות שנקבעו מכוחו.

כבר ביוני 2025 זיכה נשיא בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, השופט צבי פרנקל, את החברה מכל האישומים. הוא קבע אז שהקבלן, ולא המשחטה, הוא שהעסיק בפועל את הנערים, וכי "הנאשמת לא היתה מעורבת בתפעול, ניהול או פיקוח על העובדים", אלא הקבלן הוא זה שניהל את אולם הייצור באופן עצמאי לחלוטין. המדינה לא השלימה עם התוצאה וערערה לבית הדין הארצי לעבודה, וזה החזיר את התיק חזרה לבירור נקודתי אחד: איך בדיוק יש לפרש את סעיף 1(ב)(2) לחוק עבודת הנוער.

הסעיף הבעייתי קובע שנער ייחשב מועסק אצל מי שהוא "עובד אצלו... בין אם נתקיימו יחסי עבודה ובין אם לאו". המדינה טענה שמדובר בהגדרה רחבה ומכוונת, שנועדה לתפוס גם את מי שמזמין שירות מקבלן, כלומר גם את בעלת המשחטה עצמה, גם אם פורמלית העסיק את הנערים גורם אחר. לדבריה, זהו חלק ממגמה חקיקתית שנועדה למנוע ממעסיקים "להתחמק" מאחריות באמצעות מבני העסקה מורכבים, ולכן אין תוקף לשאלה אם מדובר בהעסקה ישירה או עקיפה.

החברה לעומת זאת, טענה שהסעיף נועד להרחיב את ההגנה על נוער במקרים של יחסים לא פורמליים, כמו התנדבות או עזרה משפחתית - ולא נועד להטיל אחריות על בעל מקום כשיש מעסיק מובהק ואחר. באי כוחה של הנאשמת אף הצביעו על כך שבזמן חקיקת התיקון עמדה בפני הכנסת הצעת חוק נפרדת שכן הבחינה במפורש בין מזמין, מתווך ומבצע, אך היא לא התקבלה, מה שלטענתם מהווה "הסדר שלילי" (מצב שבו המחוקק שקל במפורש להסדיר משהו בחוק, אבל בסוף בחר שלא לעשות זאת), ומלמד שהמחוקק בחר במודע שלא להטיל אחריות על מזמיני שירות באופן גורף.

"הסדר שלילי" שהכריע את הכף

השופט פרנקל בחן את השאלה בשיטת הפרשנות התכליתית המקובלת: קודם לשון החוק, ואז תכליתו. הוא מצא שבדיוני ועדת העבודה והרווחה של הכנסת בסוף שנות ה-90 עלתה בדיוק אותה שאלה, וניתנה עליה תשובה ברורה: הסעיף אינו כולל בתוכו הגדרה של מזמין או מתווך, ושהסוגיות האלה טופלו בסעיפים נפרדים בחוק. יתרה מכך, במקומות שבהם המחוקק אכן רצה להטיל אחריות פלילית על מזמין שירות, למשל ביחס להופעות וצילומים של קטינים, או ביחס לרשויות ציבוריות, הוא עשה זאת במפורש ובאופן מצומצם, ולא באמצעות ניסוח כללי כמו זה שבסעיף 1(ב)(2).

מכאן הסיק השופט שיש להעניק לסעיף פרשנות מצמצמת, שאינה כוללת את מזמין השירות כשקיים מעסיק אחר שהעסיק את הנער בפועל. הוא אף ציין שעצם החזרת התיק אליו על ידי הערכאה הארצית מלמדת שגם שם לא ראו בפרשנות המרחיבה עניין מובן מאליו, שאם אכן כך היה, ניתן היה פשוט להרשיע את החברה ולוותר על סבב דיונים נוסף.

לבסוף התייחס בית הדין גם לטענות ההגנה לגבי אכיפה בררנית - העובדה שכנגד הקבלנים עצמם לא הוגש כתב אישום, ולגבי תעודות זהות מזויפות שבהן נעשה שימוש כדי להסתיר את גילם האמיתי של חלק מהנערים. לדבריו, הטענות האלה רק מחזקות את המסקנה שאין להטיל על החברה אחריות פלילית. בשורה התחתונה: זיכויה של קורניש חן נותר על כנו, והשאלה הפרשנית שהעסיקה את הצדדים במשך יותר משנה קיבלה תשובה סופית, לפחות עד שערכאה גבוהה יותר תחליט אחרת.