אנחנו מתכננים את העתיד, פועלים כדי שהוא יהיה טוב יותר, אבל לפעמים אין עתיד. אין כלום באופק. יש יום אחד כזה בשנה שאנחנו אמורים לעצור את החיים ולהגיד זה היום שמזכיר לנו שהייתה תקופה מאוד אפילה בהיסטוריה, יותר מכל תקופה אחרת (והיו עוד תקופות אפילות ונוראיות גם בתולדות העם היהודי). שום דבר לא משתווה לזה. לא בהיקף, לא בעוצמה, לא בזוועה, לא בשיטתיות.

אנחנו חושבים בחיים שלנו על העתיד, איך נחסוך לפנסיה וממה נחיה כשלא נוכל לעבוד. על מה יישאר מאיתנו אחרי 120, הילדים שלנו, החותם שנשאיר בעולם, הרכוש שאנחנו מנסים לצבור לאורך החיים ולהוריש להם. אבל ביום כזה זה פתאום נראה ומרגיש כל כך לא חשוב, לא רלוונטי.

יום השואה זה יום כזה שבו בעצם אנחנו רואים/ זוכרים שכל מה שנשאר מ-6 מיליון יהודים זה אולי נעליים. אם תרצו 'התשואה על ההון' שלהם הייתה שלילית. ה'תשואה' הייתה אולי קצת מעל האפס (אי אפשר להשתמש במילה 'חיובית' בהקשר הזה) לזמן קצר כשהיא התאימה לנאצים ימח שמם, לצורכי "עבודה" - בניית מסילות רכבת, תפירת בגדים, שאר עבודות, או עבודות נוראיות ובזויות כמו שוטרים בגסטאפו, עבודה במחנות ההשמדה באיסוף והולכת אחיהם היהודים להשמדה ואיסוף הגופות, הפרדת הורים מילדיהם ומה לא. אבל בסופו של דבר זו הייתה דחיית הקץ עד שהנאצים החליטו שגם התשואה הזו כבר שלילית ושלחו גם אותם להשמדה (והביאו יהודים 'חדשים' לנסות לשרוד עוד קצת).

חשוב גם לומר, שלא תהיה טעות - האנטישמיות לא הייתה רק של הנאצים. היא הייתה בכל אירופה ואולי לא רק בה. רצח של יהודים היה דבר שבשגרה כל הזמן. היו הרבה פרעות גם לפני השואה. והייתה גם הסתה שיטתית, היו גם הפרוטוקולים של זקני ציון כדי לעודד הסתה נגד היהודים ולהצדיק רצח. הנאצים לקחו את זה לקצה של הקצה, אבל אי אפשר גם לפתור את שאר האנטישמיים בעולם של אותם ימים. יש הרבה תיאורי זוועה על רצח יהודים במקומות שונים באירופה בשנים שלפני השואה. וגם שם - המילים קשות מדי מכדי לכתוב - כרתו איברים ליהודים בעודם בחיים והמיתו אותם במיתות שונות ומשונות ובעינויים (שפיכת נפט על הגוף שיישרף לאט יותר) תוך שמשאירים אותם לגסוס ולהתבוסס בדם עד המוות הנורא. 

• יום הזיכרון תשפ"ה: המדינה מתייחדת עם זכר 25,418 חללי מערכות ישראל
• יום הזיכרון: לזכר 25,034 חללי מערכות ישראל ו-5,100 חללי פעולות האיבה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

וגם היום יש לא מעט אנטישמיים בעולם (רק לאחרונה האשימו את היהודים בקורונה...). בארצות רבות בעולם, גם היום, האנטישמיות חיה ובועטת. מאשימים את היהודים בכל אסון שקורה להם (הנה דוגמאות אקטואליות ממש משבוע שעבר בגרמניה).

יום השואה בישראל הוא רק בערך - שוק העבודה פועל כרגיל. משתתפים בטקסים כשנמצאים בבית הספר ובתיכון. אבל מה קורה בשנים שאחרי?

אבל גם בישראל היום הזה הוא רק בערך - יש טקסים בבתי הספר, בעיריות, אבל דווקא בשוק העבודה הכל ממשיך כרגיל. אני חושב לעצמי איך בעצם אפשר לעבוד בכלל ביום כזה. אבל שוק העבודה מאלץ את כולם להמשיך כרגיל. סוגרים אולמות תיאטרון, קולנוע וקונצרטים, וגם בתי קפה. תודה באמת. אבל שוק העבודה ממשיך כרגיל. אין אפילו סגירת עסקים רשמית בישראל משעה 9 וחצי עד 11 (הזמנים של הטקסים).

למה זה משנה? כי הרבה אנשים הולכים בסופו של דבר כרגיל לעבודה. עוצרים לשתי דקות של צפירה ואז ממשיכים כרגיל את היום. כשהיינו במערכת החינוך אולי היו שעתיים של זיכרון. ברגע שיוצאים לעולם העבודה - זה כבר לא קיים לרוב האנשים.

• מהו הסיכון הגדול למשקיעים ב-2026 ואיך הוא יכול להיות דווקא הזדמנות בשבילכם?
• איך תשפיע הורדת הריבית על רווחי חברות הנדל"ן המניב?
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• המטוס מספר 1 של מדינת ישראל

ילד יהודי בשואה, בסוף מרד גטו ורשה. Bundesarchiv, Bild 183-41636-0002 / CC-BY-SA

וזה מביא אותי אלי - ולא נעים להודות - אני קולט על עצמי שבעצם במשך שנים אני בורח מהנושא: לא רוצה באמת לשמוע, לא רוצה באמת לדעת, לא מעז לצפות בסרטי שואה, לא מעז לקרוא את תיאור הזוועות, לא מגיע ל'יד ושם', לא הולך ל'זיכרון בסלון', לא טס למסע לפולין. אולי אני פשוט לא מסוגל להתמודד עם עוצמת הטירוף ובורח מהכל. לא יודע מה אני לא רוצה יותר - להיות שם, לראות את זה מקרוב, לא לפרנס את דור ההמשך של החלאות שהיו שם, או שאני פשוט מתרץ את זה לעצמי ומדחיק. יותר מזה, הייתי בגרמניה. פעמיים. היו לי תירוצים "טובים", באתי להיות עם שאריות היהודים שם בראש השנה ויום כיפור, השתתפתי ב'חילופי סטודנטים' בהזדמנות חד פעמית ומעניינת מאוד, במפגש בלתי אמצעי לתקופה ארוכה עם אנשים מכל העולם. מנגד, בחלק משמעותי מהזמן שהייתי שם התחושה הייתה קשה: הסתובבתי לא מעט עם פרצוף עצוב, לא מחייך, גם כשביקרנו במקומות מיוחדים ומעניינים - השואה כל הזמן הייתה שם אצלי בראש. אז אני צריך להיגעל מעצמי? אולי אם לא כל השנה אז היום כן? 

אני בקושי יודע מה קרה למשפחה שלי באותם ימים. לא מכיר את השמות של האנשים מהמשפחה שהיו שם. יודע שרצחו שם בערך 100 קרובי משפחה אבל זה בגדול. יודע בגדול מה קרה לסבא וסבתא שלי, בעיקר כי אי אפשר היה להסתיר את זה - סמוך לסבא שלי הנאצים הטילו פצצה כשהיה ילד קטן והוא נהיה חירש לכל חייו. המשפחה של סבתא שלי ברחה לסיביר, עוד מקום נורא לחיות בו, אבל פחות גרוע מגרמניה של אותם ימים. אלה היו האפשרויות. וגם היא נהייתה חירשת כתוצאה מדלקת קרום המוח כשהייתה קטנה, אבל אף אחד לא ייחס חשיבות למחלות של אנשים בזמנים האלה.

ואני דור שלישי לשואה. לא כזה מזמן בסך הכל. מה יהיה עוד דור-שניים? השואה תהפוך לעוד אירוע 'טראגי' שקרה לאנשים כלשהם אי שם בהיסטוריה. אולי העולם יזכור שחיסלו אותם רק כי הם היו יהודים, אולי לא. אולי היהודים של אותו דור יזכרו את זה. אולי לא. אומרים בהגדה של פסח 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. אז אני קורא את ההגדה כל שנה, אבל האם אני באמת מרגיש על עצמי שבאמת זה קרה לי? אם נודה על האמת - לא ממש. זה לא קל לשמר זיכרון. לא יודע מה אפשר לעשות, אבל משהו צריך להשתנות. עוד מעט לא יהיו שורדי שואה כדי לספר מה קרה להם ומה יישאר אז, עזבו בעולם, אפילו בישראל?