ניצולי השואה הם הקהילה שסיפורה מונח ביסודה של החברה הישראלית, וגם היום היא נמצאת במרכזו של דיון ציבורי מתמשך. מדובר באוכלוסייה מבוגרת ההולכת ומצטמצמת עם השנים, מה שמעניק דחיפות לכל שאלה של זכויות, טיפול וזיכרון.
מבחינה מעשית, ניצולים זכאים למגוון
הטבות וקצבאות ממדינת ישראל ומגורמים בינלאומיים, בהתאם למקום שבו שהו בזמן המלחמה ולנסיבות. הבירוקרטיה הכרוכה במימוש הזכויות הפכה בעצמה לנושא לביקורת: ארגוני סיוע טוענים לאורך השנים כי ניצולים רבים אינם מקבלים את המגיע להם, בין היתר משום שאינם מודעים
לזכאותם.
סוגיה נוספת היא הרווחה היומיומית: דיור, טיפול סיעודי, בדידות ומצוקה כלכלית. לצד המדינה פועלים ארגונים וקרנות המסייעים במימון טיפולים, ציוד ופעילות חברתית.
ההיבט הכלכלי נוכח גם הוא: כספי השילומים והקרנות הפכו עם השנים לסוגיה
של ירושות, של ניהול כספים ושל מחלוקות משפטיות. במקביל נדונות בכנסת הצעות להרחיב את מעגל הזכאים ולהאחיד את הקריטריונים בין מסלולי הזכאות השונים.
במקביל מתקיים מאמץ מרוכז לתיעוד עדויות, מתוך הבנה שהדור שראה במו עיניו הולך ומתמעט. בעמוד זה
מרוכזות הידיעות הנוגעות לניצולי השואה, לזכויותיהם ולדיון הציבורי סביבם.
זכויות הניצולים כוללות קצבאות חודשיות, מענקים והחזרי הוצאות רפואיות, המשולמים דרך רשות ייעודית ודרך ביטוח לאומי.
שיעורי מימוש נמוכים של הזכויות נדונים לצד נתוני עוני בקרב אוכלוסייה זו.
בישראל חיים כיום 111,600 ניצולי שואה - לאחר שבשנה האחרונה הלכו לעולמם כ-10% מהם, אך העלות של "הדור האחרון" רק מזנקת: 73% הפכו לסיעודיים, ובזמן שהתקציב המיועד עומד על כ-5.1 מיליארדים, כ-34,000 שורדים נסמכים על השלמת הכנסה; האם המהפכה הדיגיטלית תתקן את
עיוות מיצוי הזכויות לפני שיהיה מאוחר מדי?
כ-25% מניצולי השואה חיים מתחת לקו העוני, אבל לפי רבקה שרגא מעמותת עמך הקושי הגדול ביותר שלהם זה הבדידות, שבתקופת הקורונה התעצמה אפילו יותר: "בעת הסגרים כשהם שהו לבד בבית הם חשו כאילו שוב מחביאים אותם במסתור"
