מצוקת ניצולי השואה: כל שורד שלישי מתחת לקו העוני

ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ו, מדינת ישראל מתייחדת עם זכר הנספים ומקדשת את הגבורה, אך הנתונים מספרים סיפור של דחיפות: מדובר בדור שהולך ונעלם במהירות, כשגילו הממוצע עומד כיום על 87. השנה, תקציב הרשות לזכויות ניצולי השואה חצה את רף ה-5.09 מיליארד שקלים, אך השאלה הגדולה נותרת כיצד מבטיחים שכל שקל יגיע ליעדו בזמן.

אל מול המציאות שבה כמעט כל שורד שלישי בישראל עדיין חי בעוני ונסמך על קצבאות השלמת הכנסה, המערכת הממשלתית מנסה לבצע בשנה האחרונה קפיצת מדרגה טכנולוגית. המעבר לשימוש במערכות בינה מלאכותית וניהול מידע נועד לעשות את מה שהבירוקרטיה נכשלה בו שנים: לאתר באופן אקטיבי את השורדים שאינם מודעים לזכויותיהם.

איתור זכויות יזום: המידע "רודף" אחרי הניצול

אחד החידושים המרכזיים ב-2026 הוא המעבר ל"איתור זכויות יזום": באמצעות הצלבת נתוני דאטה בין קופות החולים לרשות לזכויות הניצולים, המדינה מאתרת שורדים זכאים לסיוע ומעדכנת להם את הקצבה באופן אוטומטי, ללא צורך בהגשת טפסים. מתחילת השנה אותרו בשיטה זו אלפי שורדים שזכויותיהם שודרגו "מעל לראשם" של הפקידים. המהלך נועד לגשר על המכשול הגדול ביותר שהפריד בין ניצולי השואה לכסף שמגיע להם - הנטל הבירוקרטי. בשלהי העשור התשיעי לחייהם, הגשת טפסים והוכחת זכאות הפכו למשימות כמעט בלתי אפשריות עבור רבים. כדי לפתור זאת, הרשות לזכויות ניצולי השואה והביטוח הלאומי השלימו את המהלך של "מיצוי הזכויות האקטיבי".

איך זה עובד?

במקום להמתין לפנייה מהשורד, המדינה מפעילה כיום מערכת הצלבת נתונים חכמה שסורקת בזמן אמת את מאגרי קופות החולים: ברגע שמתועדת הידרדרות רפואית או רכישת ציוד עזר, רמת הסיעוד מתעדכנת, והתקציב מועבר אוטומטית אל חשבון הבנק, ללא צורך בוועדות רפואיות מתישות. השיטה מוכיחה את עצמה: ברבעון הראשון של 2026 אותרו בשיטה זו כ-4,200 שורדים שהיו זכאים להטבות נוספות ולא דרשו אותן. בזכות האיתור היזום הועברו לחשבונותיהם רטרואקטיבית סכומים מצטברים של כ-140 מיליון ש"ח - כסף שעד לפני שנתיים פשוט נשאר בקופת המדינה בשל "חוסר דרישה".

הכישלון שבשיהוי: מעט מדי, מאוחר מדי

למרות הדיבורים על מערכות חכמות ומיליארדים בתקציב, אי אפשר להתעלם מהעובדה המרה: עבור אלפי שורדים, המהפכה הדיגיטלית של 2026 הגיעה עשור מאוחר מדי. בזמן שהמדינה מתגאה ב"איתור יזום", המציאות בשטח מראה שכשליש מהניצולים עדיין חיים מתחת לקו העוני. תוספת של כמה מאות שקלים לקצבה עבורם, שמתרחשת רק עכשיו כשהם בני 90, היא בבחינת לעג לרש.

הביקורת המרכזית שנשמעת השנה בקרב ארגוני הסיוע היא על ה"שיהוי המבני". המדינה למדה להצליב נתונים רק כשמספר השורדים צנח אל מתחת לרף ה-120 אלף. "איפה היו המערכות האלה לפני עשר שנים, כשעוד היו כאן רבע מיליון שורדים שנאבקו בבירוקרטיה?" שואלים פעילים חברתיים בתסכול. הכסף שנחסך לאורך השנים בגלל אי-מיצוי זכויות נשאר בקופת המדינה, בזמן ששורדים רבים סיימו את חייהם כשהם נאלצים לוותר על תרופות או חימום בחורף.

מאות פונו מבתיהם: המלחמה החמירה את הבדידות

נושא כאוב אחר הוא הבדידות שבה שרויים חלק גדול מהניצולים. על פי נתוני הלמ"ס, למעלה מ-35% מהשורדים חיים בגפם, וגם הבינה המלאכותית המתקדמת ביותר לא תוכל לתת מענה לצורך שלהם בחום ומגע אנושי. עבור שורד שחי בדירת שיכון מתפוררת, הידיעה שהקצבה שלו עודכנה אוטומטית ב-200 ש"ח לא מספקת נחמה אמיתית. אם הבדידות הייתה המגיפה השקטה של העשור האחרון, הרי שמלחמות בשנתיים האחרונות הפכו אותה לחומה בצורה.

מנתוני הרשות לזכויות ניצולי השואה עולה כי מאות שורדים שפונו מבתיהם בצפון ובדרום ב-2024 וב-2025 עדיין לא שבו לבתיהם או לקהילות שלהם. הניתוק מהסביבה המוכרת - המכולת השכונתית, סניף קופת החולים, המועדון החברתי - ניתק את רשתות התמיכה האחרונות שעוד נותרו להם. בבתי המלון או בדיור הזמני, השורדים מצאו עצמם מוקפים באנשים אך בודדים מתמיד, ללא העוגנים שהחזיקו אותם בחיים.

להשקיע בזיכרון כשכבר מאוחר להשקיע באדם

המלחמה הממושכת, כולל המערכה האחרונה עם איראן, והחשש מהסלמה נוספת גרמו לרבים מהניצולים "להסתגר בבונקר" נפשי. הם יוצאים פחות מהבית, חוששים מהאזעקות ומהמרחק למרחב המוגן, ומוותרים על ביקורי משפחה או אירועים קהילתיים. 

לחלק גדול מהניצולים אין מרחב מוגן תקני ונגיש שאליו הם יכולים להגיע בתוך פרק הזמן העומד לרשותם, ומערכות המדינה לא נערכו למצוא להם פתרון הולם. בלית ברירה הם נותרים לעיתים קרובות בדירתם הלא מוגנת, מחכים שהסירנה תחלוף, כשהזיכרון מאז מתערבב במציאות המרה של ההווה. בתנאים כאלה, המעבר לניהול דיגיטלי של הזכויות אולי חוסך נייר, אבל הוא עלול להחליף את הקשר האנושי החיוני כל כך בשנים האחרונות לחיים.

בסופו של יום, תקציב של 5.1 מיליארד שקל ומערכות מידע מתוחכמות הם רק ניסיון נואש של המדינה "לסגור חוב" היסטורי ברגע האחרון. כשהשורדים האחרונים נלחמים בבדידות שהחמירה תחת אש המלחמה, המיקוד עובר בהדרגה מהרווחה להנצחה.

הפרויקטים הטכנולוגיים של יד ושם ושל חברות ההייטק הישראליות - המאפשרים "שיח" עם הולוגרמות ועדויות AI - הם אולי פלא טכנולוגי, אבל הם גם הודאה בכישלון. המדינה משקיעה מיליונים בשימור הדיגיטלי של מי שלא תמיד קיבל את התמיכה האנושית הראויה בחייו. ביום השואה הזה, התשואה האמיתית לא תימדד ברווחים אלא ביכולת של החברה הישראלית לעשות דבר אחד פשוט: להרים טלפון לשכן שחי בגפו, לוודא שהכסף שהובטח לו אכן הגיע, ולהקשיב לסיפור שלו כל עוד יש מי שיספר אותו בקולו שלו.