הים כבר לא חופשי: מלחמת איראן שוברת את כללי המשחק של הסחר העולמי

השאלה על תשלום אגרה במצר הורמוז היא לא רק עניין של המזרח התיכון. זה אירוע שעלול לשנות את כל הדרך שבה העולם חושב על סחר, ביטחון ימי ומחירי אנרגיה. במשך יותר ממאה שנה העולם התרגל למשהו שנראה כמעט טבעי: אוניות שטות, מטענים זורמים, נפט מגיע, גז עובר, והים נשאר פתוח. הצרכן המערבי התרגל למדפים מלאים, משלוחים מהירים, אינפלציה יחסית נשלטת וסחורות זולות. אבל בתוך שישה שבועות של מלחמה, איראן הצליחה לסדוק אחת ההנחות הבסיסיות ביותר של הסדר הכלכלי הגלובלי - חופש השיט.

מצר הורמוז, אותו מעבר ימי צר יחסית שמחבר בין המפרץ הפרסי לים עומאן, היה במשך שנים עורק ראשי של הכלכלה העולמית. כ-20% מהנפט והגז הטבעי הנוזלי בעולם עברו דרכו. אלא שכעת, איראן מתנהלת כאילו היא בעלת הבית הבלעדית של המעבר. לא עוד נתיב בינלאומי פתוח, אלא מסלול שבו טהרן קובעת מי יעבור, מתי יעבור, ובאיזה מחיר. זאת תפיסה חדשה של שליטה: נתיב שיט כאמצעי כוח, גבייה והשפעה גיאו-כלכלית.

"עמדת אגרה" בים הפתוח

החידוש המדאיג ביותר במשבר הנוכחי הוא התקדים. איראן מיישמת בפועל מעין "עמדת אגרה" בים, ומאפשרת מעבר לטפטוף קטן של ספינות ביום, לפי רשימת חברים גיאופוליטית ולפי נכונות לשלם סכומים שיכולים להגיע עד 2 מיליון דולר. בחלק מהמקרים התשלום מתבצע ביואן סיני או במטבעות דיגיטליים. אם זה הופך למנגנון קבוע, המשמעות היא עלות השינוע של אנרגיה מהמפרץ לא תהיה עוד רק פונקציה של ביטוח, דלק, שכר צוות ומרחק, אלא גם מס מעבר פוליטי ומתורגם ישירות למחירי הדלק, החשמל, ההובלה והאינפלציה בכל העולם.

זה משפיע על כל שרשרת האספקה. מי שמשלם את המחיר בסוף הוא לא רק בעל האונייה או חברת הביטוח, אלא גם הנהג בתחנת הדלק, היבואן, המפעל, והמשפחה שמשלמת יותר על מזון ומוצרים בסיסיים. ככל שהאירוע יימשך, כך הוא יוטמע עמוק יותר במבנה המחירים העולמי.

• הפקק בהורמוז מייקר את הסחר: המכולות נתקעות והחברות עוברות למשאיות
• מדינות המפרץ - מי נפגעה מהמצור על הורמוז ומי מרוויחה?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

סין מסתכלת מהצד

קרוב ל-800 כלי שיט תקועים באזור, עם מטענים בשווי עשרות מיליארדי דולרים. בספינות נמצאים מעל 20 אלף ימאים, שחלקם כבר שוהים בים יותר מ-40 יום. חלק מהצוותים מדווחים על מחסור במזון טרי ובעיות נוספות - זה לא פשוט להיות תקוע 40 יום על הים.

נקודה חשובה נוספת באירועים האחרונים היא על השליטה של ארה"ב בים. במשך עשרות שנים הסדר הימי העולמי נשען על כלל פשוט: ארה"ב אולי לא שלטה בכל ים, אבל היא הייתה המעצמה שהבטיחה, פחות או יותר, שהים יישאר פתוח. אחרי מלחמת העולם השנייה, הצי האמריקאי הפך בפועל לשומר הסף של נתיבי הסחר. זה לא היה רק כוח צבאי, אלא יסוד מרכזי בכלכלה הגלובלית. אלא שכעת, מול מצר הורמוז, נראה שהמערכת הזאת עלולה להשתנות - חיל הים האמריקאי עומד מהצד בזמן שאיראן מכתיבה בפועל את תנאי המעבר. גם אם מדובר במצב זמני, התקדים כבר נוצר.

וזה משמעותי לא רק בגלל איראן. בעלות בריתה של ארה"ב רואות את זה, סין רואה את זה, רוסיה רואה את זה, וכל שחקן אזורי עם שאיפות ימיות מבין שהגבול בין נתיב בינלאומי לבין "אזור השפעה" נעשה מטושטש הרבה יותר.

• הזהב יורד דווקא כשהסיכון במפרץ עולה: השוק חושש מאינפלציה יותר משהוא מחפש מקלט
• כטב"ם פגע סמוך לתחנת כוח גרעינית באמירויות
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• ביל גייטס בפנים: חברת האנרגיה הגיאותרמית שמזנקת ב-40% ביום...

החשש הגדול הוא שהאירוע במפרץ יהפוך למודל חיקוי. אם העולם מקבל מצב שבו איראן גובה תשלום או מעניקה מעבר רק לבעלי ברית, למה שסין לא תעשה משהו דומה בים סין הדרומי - ים שאחראי ליותר מרבע מהסחר העולמי, ועליו סין ממילא טוענת לריבונות רחבה. אם העולם מקבל "עמדת אגרה" במצר הורמוז, הוא מאבד חלק ניכר מהיכולת המוסרית, המשפטית והמבצעית להתנגד למודל דומה במקום אחר. לכן המשבר הנוכחי הוא לא רק מבחן למזרח התיכון, אלא מבחן לכל שיטת המסחר הגלובלית.

בארבע השנים האחרונות נרשמו שלוש מלחמות שפגעו בשיט העולמי: המלחמה באוקראינה, שהפכה את הים השחור לאזור סיכון מתמשך; המתקפות של החות'ים בים האדום, שפגעו בתנועת הסחר דרך סואץ; ועכשיו מלחמת איראן, שהופכת את הורמוז לזירה שבה כל מעבר הוא הימור. מה שנראה בעבר כחריגים מתחיל להפוך לשיטה. נתיבי שיט מרכזיים כבר לא נחשבים למרחב נייטרלי, אלא לזירה שבה מדינות, מיליציות ומשטרים יכולים להטיל פחד, שליטה ועלות.

נקודה חשובה נוספת היא השפעת האירוע על המטבעות. מעמדו של הדולר נשען בין השאר על היותו המטבע המרכזי של הסחר הימי העולמי, במיוחד באנרגיה. אם איראן מתחילה לגבות מעבר ביואן או בקריפטו, זה אמנם לא מהפך עולמי בן לילה, אבל זה מוסיף עוד סדק במונופול הדולרי על הסחר הימי. דווקא משום שהמערב מטיל סנקציות על איראן, השימוש במטבעות חלופיים הפך מבחינתה גם לפתרון טכני וגם להצהרה פוליטית.

המחיר לא ייעלם גם אם השקט יחזור

גם אם בימים הקרובים ייפתח המצר מעט יותר, והמו"מ בפקיסטן יביא להקלה, הבעיה לא באמת תיעלם. מחירי ביטוח המלחמה כבר עלו. מחירי הדלק לאוניות כבר זינקו. לוחות זמנים נשברו והוארכו. צוותים עזבו. בעלי אוניות ידרשו פרמיית סיכון גבוהה יותר, וגם מי שישוב להפליג ישאל את עצמו מה יקרה בפעם הבאה. כמו בפקק תנועה גדול, גם אחרי שהחסימה מוסרת, הכאוס ממשיך עוד זמן. זה נכון בכביש, וזה נכון פי כמה בים.

"הכביש הכחול" של העולם - רשת הימים והנתיבים שעליה נשען הסחר המודרני - כבר לא נראה כמו פעם. המערכת נבנתה על הנחה של נפח ומהירות: הרבה מאוד סחורות, מהר מאוד, בזול יחסית. אבל כאשר נתיב אחד נחסם, התנועה ביתר המקומות משובשת. עם זאת, זה ניתן לתיקון וגם אם יהיו שיבושים של תקופה מסוימת בסוף הם יכולים להיות חד פעמיים - חד פעמיים ממושכים, אבל אחרי זה חוזרים לשגרה.

אז יש הרבה סימני שאלה, ועדיין - יש אפשרות סבירה שארה"ב שבעצמה היתה אחת היזמיות לאגרה בהורמוז, ואחר כך התקפלה (ליתר דיוק טראמפ הציע והבין כנראה שזה יפגע במקומות אחרים) תמשיך לשלוט בנתיבים הימיים, שהמרים לא יהיו מסלולי אגרה, והשקט היחסי יחזור. זה אולי ייקח זמן, אבל זה התרחיש המוביל.