הפתרון האמריקאי לבעיית הרחפנים: להפיל כלי של 30 אלף דולר בלי לבזבז טיל של מיליון דולר

אחת הבעיות הגדולות של הצבא המודרני כבר אינה רק טכנולוגית, אלא כלכלית: איך מפילים רחפן שעולה כמה אלפי דולרים בלי לירות עליו טיל שעולה מאות אלפי דולרים או יותר. באוקראינה, במזרח התיכון ובים האדום התברר שצבאות עלולים למצוא את עצמם מול גלים של רחפנים זולים, חלקם מתאבדים וחלקם מיועדים לאיסוף מודיעין, בזמן שהמענה הקלאסי שלהם יקר, מוגבל בכמות וקשה לייצור מהיר. במצב כזה, גם יירוט מוצלח עלול להפוך לבעיה אם הוא שוחק מלאים ומייצר עלות בלתי סבירה לאורך זמן.

האמריקאים מנסים לתת לכך פתרון מבצעי. בתרגיל שנערך בפיליפינים, במסגרת אימוני Balikatan המשותפים לארה"ב ולפיליפינים, כוחות מארינס הפעילו מערכת הגנה ניידת נגד רחפנים באזור אסטרטגי מול ים סין הדרומי. לפי דיווחים זרים, המערכת הפילה רחפנים במסגרת תרגילי אש חיה, כחלק מהיערכות אמריקאית רחבה יותר ללחימה באיים, בסיסים קדמיים ומרחבים ימיים שבהם הכוחות יהיו חשופים לאיומי רחפנים ומודיעין אווירי.

 המערכת נקראת MADIS, ראשי תיבות של Marine Air Defense Integrated System. בפועל מדובר במערך נייד שמבוסס על כלי רכב טקטיים קלים, עם מכ"ם, אמצעי לוחמה אלקטרונית, תותח, מקלע וטילי סטינגר. הרעיון הוא לא להסתמך על פתרון אחד. רחפן קטן אפשר לנסות לשבש, רחפן גדול יותר אפשר להפיל בתותח, ואיום מסוכן או קרוב יותר אפשר ליירט בטיל. זו תפיסה שמנסה להחזיר לצבא את השליטה בעלות היירוט, ולא רק לשפר את סיכויי הפגיעה.

הכלכלה של ההגנה השתבשה

עד לפני כמה שנים, צבאות מתקדמים חשבו על הגנה אווירית בעיקר במונחים של מטוסים, טילים, סוללות נ"מ ומכ"מים גדולים. הרחפנים שינו את המשוואה. רחפנים מסחריים קטנים יכולים לעלות אלפי דולרים בודדים, ורחפנים מתאבדים זולים יחסית יכולים להגיע לעשרות אלפי דולרים ליחידה. מנגד, מיירטים מתקדמים עולים לעיתים מאות אלפי דולרים ואף יותר. 

אם התוקף משגר איום זול והמגן מגיב בכל פעם בנשק יקר, התוקף מצליח לשחוק את המגן גם בלי לפגוע במטרה. זו הסיבה שמערכות כמו MADIS מעניינות את הצבא האמריקאי. הן מאפשרות להשתמש באמצעי תגובה שונים לפי סוג האיום. לא כל רחפן מצדיק טיל. לא כל איום מחייב יירוט יקר. לפעמים מספיק שיבוש אלקטרוני. לפעמים תותח 30 מ"מ עם תחמושת מתאימה יכול לעשות את העבודה. רק כאשר האיום מהיר, מסוכן או קרוב מדי, יש היגיון להשתמש בטיל יקר יותר.

אחת היכולות החשובות במערכות האלה היא תחמושת 30 מ"מ עם מרעום קרבה. הפגז לא חייב לפגוע ברחפן פגיעה ישירה. הוא מתפוצץ כשהוא מתקרב למטרה, מפזר רסס ומגדיל את הסיכוי להפיל כלי קטן ומהיר יחסית. צבא ארה"ב כבר משקיע בהגדלת הייצור של תחמושת כזו: נורת'רופ גרומן הודיעה בדצמבר 2025 שקיבלה חוזה של יותר מ-200 מיליון דולר לייצור פגזי XM1211 High Explosive Proximity עבור צבא ארה"ב, המיועדים בין היתר להתמודדות עם כטב"מים קטנים.

הפער הכלכלי כאן הוא לב הסיפור. גם אם נדרשים כמה פגזים כדי להפיל רחפן אחד, העלות עדיין יכולה להיות נמוכה בהרבה משיגור טיל מתקדם. זו אינה רק שאלה של חיסכון תקציבי. במלחמה ארוכה, מדינה צריכה לשמור מלאים, להפעיל שרשראות אספקה ולהבטיח שהמענה שלה לא ייגמר אחרי שבועות ספורים של לחימה.

לא כל רחפן מצדיק סטינגר

ל-MADIS יש גם טילי סטינגר, אבל האמריקאים לא בונים את כל המענה עליהם. סטינגר הוא טיל מוכר ויעיל, אך הוא יקר יותר מתחמושת תותחים, והמלאי שלו מוגבל. דיווחים שונים בשוק הביטחוני מצביעים על עלויות של מאות אלפי דולרים ליחידה, בהתאם לעסקה, לדגם ולחבילת הרכש. גם מיירטים אחרים נגד רחפנים, כמו Coyote של RTX, נחשבים זולים יותר ממערכות יירוט כבדות, אך עדיין אינם זולים ביחס לרחפן פשוט.

הערכות בענף מדברות על כ-100 אלף עד 120 אלף דולר ליירוט Coyote בחלק מהגרסאות. לכן האמריקאים בונים "סולם תגובה". קודם מזהים. אחר כך מנסים לשבש. אם השיבוש לא עובד, משתמשים בתותח. אם האיום מצדיק זאת, עוברים לטיל. ככל שהצבא מצליח להפיל יותר רחפנים באמצעים זולים יותר, כך הוא שומר את המיירטים היקרים לאיומים מורכבים באמת. זו גם אחת המסקנות המרכזיות מאוקראינה.

• מניית הרחפנים שמזנקת ב-60%
• "רפאל בשלבים מתקדמים של פיתוח פתרונות לאיום הרחפנים"

הרחפן הפך לכלי בסיסי בשדה הקרב: הוא מאתר מטרות, מכוון אש, פוגע בכלי רכב, מאיים על עמדות ומייצר לחץ מתמיד על כוחות קרקעיים. כוח שלא יודע להגן על עצמו מפני רחפנים הופך פגיע מאוד, גם אם הוא מחזיק במערכות נשק מתקדמות יותר.

גם בישראל הבעיה הזו כבר אינה תיאורטית. מאז נכנסה לתוקף הפסקת האש בלבנון ב-16 באפריל, נהרגו 13 חיילים ואזרחים ישראלים בגזרה הצפונית — תשעה מהם מפגיעת רחפני נפץ של חיזבאללה. הנתון הזה ממחיש עד כמה הרחפן הפך לאיום מרכזי גם בתקופה שאינה מוגדרת כמלחמה מלאה. לצד רחפנים מתאבדים רגילים, חיזבאללה משתמש גם ברחפני FPV מונחי סיב אופטי, שקשה יותר לשבש באמצעי לוחמה אלקטרונית משום שהם אינם תלויים בקשר רדיו רגיל. 

במערכת הביטחון מבינים שמדובר במרוץ למידה מתמשך: צה"ל משפר גילוי, התרעה, הגנה ויירוט, וחיזבאללה מנסה לעקוף כל פתרון חדש. ברקע, שר הביטחון הורה להקצות תקציב ייעודי של כ-2 מיליארד שקל לפיתוח ורכש פתרונות נגד איום הרחפנים, מתוך הבנה שהבעיה אינה נקודתית אלא מבצעית וכלכלית: ישראל צריכה מענה שיוכל לעבוד יום אחר יום, מול איום זול, מדויק ומתחדש, בלי לבזבז בכל פעם מיירט יקר או להישען רק על פתרונות כבדי

הבעיה היא שגם פתרון זול יחסית דורש תעשייה חזקה. פגזי 30 מ"מ עם מרעום קרבה אינם תחמושת פשוטה. הם כוללים רכיבים אלקטרוניים ומנגנוני חישה שמאפשרים פיצוץ בסמוך למטרה. L3Harris, שמייצרת מרעומים לסוגי תחמושת שונים, הודיעה ב-2024 על חוזה מסגרת של עד 871 מיליון דולר עם צבא ארה"ב לאספקת מרעומים.

הביקוש הגובר לתחמושת חכמה מראה שהאתגר אינו רק לפתח את המערכת, אלא לייצר אותה בכמות שתספיק למלחמה ממושכת.

למה דווקא הפיליפינים?

 הבחירה בפיליפינים אינה מקרית. המארינס מתכוננים לתרחישים של לחימה באינדו-פסיפיק, כולל עימות אפשרי סביב טאיוואן או הסלמה בים סין הדרומי. בתרחישים כאלה, כוחות אמריקאיים ובעלי בריתם יפעלו באיים, בבסיסים קדמיים ובנקודות אסטרטגיות קטנות יחסית. הם יצטרכו לנוע מהר, להסתתר, להגן על עצמם מפני רחפנים, ולפעול בלי להסתמך תמיד על בסיסים גדולים ופגיעים.

• הקאמבק של אדם נוימן: Flow רוכשת מגדל יוקרה בקליפורניה ב-175 מיליון דולר
• קרחון “יום הדין” מתקרב לנקודת מבחן: מה יקרה אם מדף הקרח יתפרק?

MADIS מתאימה בדיוק לתפיסה הזו. זו אינה סוללת הגנה אווירית כבדה שמוצבת במקום אחד. זו מערכת ניידת על כלי רכב, שיכולה ללוות כוח קטן, לעבור בין אתרים, להגן על נקודת אש או בסיס זמני ולהשתלב במערך רחב יותר. 

פי דיווחים על פריסת המערכת בתרגילי Balikatan, המארינס רואים בה רכיב מרכזי בהגנה על כוחות הפועלים במרחבים ימיים מבוזרים. התרגיל בפיליפינים ממחיש גם את המתח הגיאופוליטי באזור. סין מגבירה את פעילותה בים סין הדרומי, הפיליפינים מתקרבת יותר לארה"ב מבחינה ביטחונית, והאיים סביב האזור הופכים לנקודות מפתח בכל תרחיש צבאי עתידי.

רחפנים יהיו חלק בלתי נפרד מתרחיש כזה, גם ככלי תקיפה וגם ככלי מודיעין. מי שלא יידע להפיל אותם בזול, יתקשה להחזיק קו הגנה לאורך זמן.

שוק חדש לתעשיות הביטחוניות

 המעבר מהגנה המבוססת בעיקר על טילים יקרים לשכבות זולות יותר פותח שוק גדול לתעשיות הביטחוניות. חברות שמייצרות מכ"מים קטנים, מערכות שיבוש, תותחים, תחמושת מתפוצצת באוויר, חיישנים, מערכות שליטה ובקרה, בינה מלאכותית לזיהוי מטרות ורחפני יירוט - כולן נכנסות למרכז הביקוש החדש. זה כבר לא שוק נישה. כל צבא צריך היום פתרון לרחפנים ברמת הגדוד, הבסיס, שדה התעופה, הנמל, הגבול והספינה. גם אירועים אזרחיים גדולים דורשים הגנה מפני רחפנים. 

י שיצליח לספק פתרון זול, מדויק, נייד וניתן לייצור בכמויות גדולות, יזכה ביתרון משמעותי. אבל אסור להציג את התותח כפתרון קסם. רחפנים קטנים מאוד, רחפנים שטסים נמוך, נחילים של עשרות כלים או רחפנים אוטונומיים שאינם תלויים בקשר רציף - כל אלה מציבים אתגר קשה גם למערכות מתקדמות. 

לוחמה אלקטרונית לא תמיד עובדת, תותחים דורשים זיהוי מדויק, וטילים יישארו חלק מהמערך. העתיד יהיה שילוב של כמה שכבות: שיבוש, תותחים, מיירטים זולים, טילים, לייזרים ומערכות בקרה שמחליטות במהירות איזה אמצעי מתאים לכל איום. עבור ישראל, הלקח ברור במיוחד. מערכת יירוט טובה אינה מספיקה אם אין מלאים, קווי ייצור ורכיבים זמינים. כלכלת מלחמה מודרנית נשענת על תחמושת, שבבים, חומרי נפץ, אלקטרוניקה, חיישנים וכוח אדם מקצועי. 

רחפן זול אפשר לייצר בכמויות גדולות יחסית. כדי להתמודד איתו לאורך זמן, גם המענה חייב להיות לא רק חכם, אלא גם זמין וזול מספיק. התרגיל של המארינס בפיליפינים מציג שינוי חשוב בתפיסת הלחימה. צבאות לא מוותרים על מערכות יקרות, אבל הם מבינים שהן אינן יכולות להיות התשובה לכל איום. 

אם רחפן של עשרות אלפי דולרים גורם למגן לשגר מיירט של מאות אלפי דולרים, התוקף כבר השיג יתרון. אם אותו רחפן מופל באמצעי זול יותר, המאזן משתנה. בשדה הקרב החדש, לא מספיק לפגוע במטרה. צריך גם לעשות את זה במחיר שמאפשר להמשיך להילחם.