"אין הדרך הטובה שיהיה האדם ענו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח"

כלל האצבע שנותן הרמב"ם להתנהגות האדם היא "המידה הבינונית": לא להקצין באף תכונה ובאף התנהגות. אבל יש יוצאים מן הכלל, הוא מדגיש (הלכות דעות, פרק ב), בהם יש להתרחק עד לקצה: גאווה וכעס.

"אין הדרך הטובה שיהיה האדם ענו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאוד. ולפיכך נאמר במשה 'ענו מאוד' ולא נאמר 'ענו' בלבד. ולפיכך ציוו חכמים: מאוד מאוד הווה שפל רוח. ועוד אמרו, שכל המגביה ליבו כפר בעיקר, שנאמר 'ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך'. ועוד אמרו: בשמתא דאית ביה גסות הרוח [יש לנדות גסי רוח]".

דומה שהדברים צריכים תיחום, שניתן ללמוד מאמירה ששם ארתור קונן דויל בפיו של שרלוק הולמס: מי שמכחיש יכולת בה ניחן, איננו ענו אלא שקרן. כך לגבי אדם חכם שיציג עצמו כטיפש, כך לגבי מי שיכול לסייע בצורכי ציבור אבל טוען שאין לו כל כשרון לכך, כך לגבי בעל יכולת הוראה שיטען שהוא כבד לשון. יתרה מזאת: אם אנשים כאלה יכחישו את יכולותיהם, הניזוק יהיה הציבור ממנו ימנעו אותן. לא מצינו את גדולי ישראל נמנעים מלהשיב לשואליהם בנימוק ש"אני עם הארץ" ומסרבים להנהיג את הקהל בטענה ש"אני אדם פשוט".

רבינו ניסים (הר"ן) אומר בדרשותיו, כי הענווה איננה הכחשה, אלא הכרה ביכולות ובכך שהן ניתנו לאדם בידי בוראו. ענו היא לומר "ברוך ה', אני תלמיד חכם". היא להבהיר "תודה לאל, יש לי כשרון דיבור". היא לאשר שיש יכולות שקיבל האדם מהקב"ה, ואף לומר שזכה לסייעתא דשמיא כאשר פיתח אותן והגיע להישגים.

• "אם היה רחוק לקצה האחד - ירחיק עצמו לקצה השני"
• "אתה מגיע למסקנה שאפשר להתקיים בלי עבדות"
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

כאמור, הכעס הוא תכונה נוספת שלדעת הרמב"ם יש להתרחק ממנה ביותר. "הכעס - מידה רעה היא עד למאוד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. וכן אם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס [מנהיג], ורצה לכעוס עליהם כדי שיחזרו למוטב - יראה עצמו בפניהם [יעמיד פנים] שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מדמה [מחקה] איש בשעת כעסו, והוא אינו כועס [באמת]".