איך מקום העבודה שלכם יודע כמה לשלם לכם? לא מה שחשבתם

קורות חיים, ראיונות ומו"מ מול מנהל מגייס - ככה אתם מתקבלים או לא מתקבלים לעבודה. זה מה שאתם חושבים, אבל במציאות של היום, יש כבר חברות שקובעות את השכר שלכם בתחילת הדרך וגם בהמשך, על פי אלגוריתם ומידע עליכם. אתם במצוקה כלכלית? זה אומר שהעבודה חשובה לכם, אפשר להציע לכם פחות. אתם קונים כל חודש בגדים באלפי שקלים, ויש לכם מינוס בחשבון - המעסיק יודע לנצל זאת.  

מאחורי הקלעים נכנסות יותר ויותר מערכות שמנתחות מידע אישי, דפוסי התנהגות והרגלים, כדי להעריך לא מה השווי ההוגן של העובד, אלא מה השכר הנמוך ביותר שהוא יסכים לקבל. זה נשמע כמו המשך טבעי של עולם "המחירים המותאמים אישית", אבל בפועל מדובר במשהו עמוק הרבה יותר. לא רק בכמה ישלם צרכן על טיסה או על קניות בסופר, אלא בכמה ירוויח אדם על העבודה שלו.

הרעיון הזה מכונה בארה"ב "surveillance wages" - שכר מבוסס מעקב. מדובר בשיטה שלפיה השכר לא נגזר רק מניסיון, ביצועים, ותק או שכר שוק, אלא גם ממידע אישי שנאסף על העובד או על המועמד, לעיתים בלי ידיעתו. לפי מומחים ופעילי עבודה שמצוטטים בדיווח, מערכות כאלה יכולות להסתמך על אינדיקציות למצוקה פיננסית, לרבות אם אדם לקח הלוואת יום משכורת, אם יש לו יתרת חוב גבוהה בכרטיסי אשראי, איך הוא מגיב להצעות עבודה, מה כתב ברשתות החברתיות, ואפילו סימנים שיכולים לרמז על נטייה להתאגד או על אפשרות להיריון. המערכת לא רק שואלת מי העובד, אלא כמה לחץ יש עליו.

לא עוד שכר שוק, אלא שכר לפי חולשה

כאן נמצא השינוי הגדול. בעולם הישן, מעסיק ניסה לשלם כמה שפחות, אבל נקודת הייחוס הייתה עדיין שוק העבודה. הוא בדק ניסיון, תפקיד, ביקוש, היצע, השכלה ונתוני שכר. בעולם החדש שמתואר בכתבה, נקודת הייחוס עלולה להפוך למשהו אישי הרבה יותר, וגם הרבה יותר בעייתי: מה רמת הלחץ של האדם הספציפי שמולך, ומהי נקודת השבירה שלו.

זה הבדל עצום. כי אם אלגוריתם יודע שעובד נמצא במצוקה, שהוא צריך כסף מהר, שקיבל בעבר שכר נמוך יותר, או שנוטה לקחת כמעט כל משמרת - אז מבחינת המערכת אין צורך להציע לו שכר תחרותי באמת. מספיק להציע לו את המינימום שהוא כנראה לא ידחה. זה כבר לא שכר שמתגמל כישורים, אלא שכר שמזהה חולשה.

הסכנה כאן רחבה הרבה יותר מהוגנות מופשטת. אם עובדים שונים מקבלים שכר שונה על אותה עבודה, לא בגלל ביצועים אלא בגלל מה שהמערכת יודעת עליהם אישית, השוק עצמו מפסיק להיות שקוף. עובד לא יודע אם הציעו לו מעט כי זה המחיר המקובל, או כי המערכת זיהתה שהוא בלחץ. זאת כבר לא רק בעיה מוסרית, אלא גם בעיה תחרותית, משפטית וחברתית.

השלב הבא של הקפיטליזם הדיגיטלי

ההתפתחות הזאת יושבת על אותו היגיון שכבר חדר חזק מאוד לעולם הצרכנות. אתרי מסחר, חברות תעופה ופלטפורמות דיגיטליות למדו להשתמש בדאטה כדי להבין כמה לקוח מסוים מוכן לשלם. אם המערכת חושבת שהלקוח לחוץ, נאמן, עשיר, או פחות רגיש למחיר, היא תנסה להתאים לו הצעה שתוציא ממנו את המקסימום.

כעת, לפי המבקרים, אותו היגיון מחלחל גם לשוק העבודה. העובד הוא גם צרכן, אבל הוא גם חומר גלם של המערכת. ואם אלגוריתם מצליח למקסם הכנסות מצד אחד, למה שלא ינסה למזער הוצאות שכר מצד שני. זה נשמע כמעט מתבקש מבחינה עסקית, אבל כאן בדיוק מתחילה הבעיה. כי בניגוד למחיר של חולצה או כרטיס טיסה, שכר הוא לא עוד תג מחיר. הוא הבסיס ליכולת לחיות, לשכור דירה, לגדל ילדים ולבנות יציבות.

מעקב שלא נגמר בגיוס

התהליך לא נעצר בשלב הקבלה לעבודה. יש מערכות שממשיכות לנטר עובדים גם אחרי שנקלטו. הן עוקבות אחרי תפוקה, אינטראקציות עם לקוחות, פעילות בזמן אמת, ולעיתים גם אודיו ווידאו במקום העבודה. לא מדובר עוד רק בשאלה כמה לשלם בעת הגיוס, אלא גם כמה בונוס לתת, מתי להעלות שכר, ואיזה גירוי כספי מספיק כדי להוציא מהעובד את ההתנהגות שהמעסיק רוצה.

• גיליתם במקרה שעמית לעבודה מרוויח יותר מכם - מה עושים?
• המניות עלו, העובדים התעשרו; רווח ממוצע של 900 אלף שקל לעובד בטאואר

זה כבר עולם עבודה אחר לגמרי. לא מנהל שמכיר את העובד ושופט אותו, אלא מערכת שמחשבת תמריצים לפי תגובות. לכאורה, יש בזה היגיון ניהולי. אבל זאת גם מערכת שיכולה להפוך עובדים לסוג של אובייקטים נמדדים, כמעט כמו מלאי במחסן או קמפיין פרסום. המטרה היא לא בהכרח להעריך אותם נכון, אלא להוציא מהם תוצאה במחיר מינימלי.

עוד לפני שאלת החוקיות, יש כאן בעיה של אפליה שקשה מאוד לזהות. אם אלגוריתם משתמש במידע על מצב כלכלי, אזור מגורים, פעילות דיגיטלית או היסטוריית קבלה של עבודות, הוא עלול לפגוע שוב ושוב בדיוק באותם עובדים חלשים יותר. מי שכבר הגיע ממעמד נמוך, מי שכבר נמצא בחוב, מי שצריך הכנסה מיידית - יקבל שוב ושוב פחות. זאת מעין לולאה סגורה: העבר הכלכלי של העובד הופך להצדקה לשכר נמוך יותר בהווה, והשכר הנמוך מקשה עליו להשתחרר מהעבר הזה.

אם פעם דיברו על תקרת זכוכית, היום מדברים על תקרה הרבה פחות נראית לעין. לא משהו שאפשר לראות ולשבור, אלא מערכת חישוב שקובעת מראש את גבולות האפשרי - וזה הרבה יותר קשה לפירוק.

עד עכשיו, הרגולטורים התעסקו יותר ב"מחירי מעקב" מאשר ב"שכר מעקב". במספר מקומות בארה"ב החלו לדרוש מחברות לחשוף לצרכנים כאשר מחירים נקבעים בעזרת אלגוריתמים שמשתמשים במידע אישי. אבל רוב החקיקה עדיין עוסקת במחירים, לא במשכורות. הצעת חוק חדשה בקולורדו מבקשת לאסור על שימוש במידע אישי רגיש, לרבות היסטוריית הלוואות, מיקום או התנהגות חיפוש בגוגל, לצורך קביעת מחירים או שכר באמצעים אלגוריתמיים. זו פעם ראשונה שמנסים לתקוף את הנושא הזה, אבל הכלים שלהשגת מידע רק הולכים וגדלים והשימוש בהם הולך וגדל. מעבר לכך, האם אפשר באמת למנוע מגופים עסקיים לבדוק ולהציע שכר בהתאם למודלים שלהם? כנראה שאפשר להגביל שימוש במידע מסוים, אבל בסוף מחלקת כוח האדם או המנהל מציעים שכר בהתאם לשיקולים רבים.