
עו"ד ניסה לפתוח פסק דין מ-1992 תוך עיוות החלטה של העליון
יוסף פנדריך ביקש לבטל פסק דין הצהרתי, עליו ערער שוב ושוב ללא הצלחה. הנימוק שלו הפעם: הערה של העליון מהשנה שעברה. כשר דחה אותו על הסף: טענתו נעדרת בסיס, בלשון עדינה
"טענה זו של העותר נעדרת בסיס (לשון עדינה)" - אומר שופט בית המשפט העליון, יחיאל כשר, על בקשה שהגיש עו"ד יוסף פנדריך, לביטול פסק דין הצהרתי נגדו שנתן בית משפט השלום בתל אביב בשנת 1992.
פסק הדין ביטל הסכם פשרה בין פנדריך לבין אליעזר פרלשטיין; בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של פנדריך, בית המשפט העליון דחה את בקשתו לערער ומאוחר יותר דחה עתירה שלו, בקשה שלו לדיון נוסף ועוד עתירה. בשנת 2025 ביקש פנדריך שוב לבטל את פסק הדין ונדחה בידי בית משפט השלום ולאחר מכן בידי בית המשפט המחוזי.
פנדריך עתר לבג"ץ בטענה שנפגעה זכותו להליך הוגן. לדבריו, פסק דינו של בית המשפט העליון אשתקד בעניין האדי, פתח בפניו את הדרך לבקש מבג"ץ "סעד למען הצדק", שכן הוא מאפשר לעתור על החלטות ופסקי דין שנפל בהם פגם כזה או אחר, ואשר אין אפיק אחר להשגה עליהם. לשיטתו, מאחר שמדובר בהלכה חדשה שניתנה לפני פחות משנה, אין בדחיית העתירות הקודמות כדי ליצור מעשה בית דין החוסם את דרכו, ואין כל שיהוי בהגשת עתירתו חרף העובדה שהיא מבקשת לבטל פסק דין שניתן לפני למעלה מ-30 שנה.
עוד טען פנדריך, כי פסק הדין ההצהרתי ניתן תוך פגיעה חמורה בזכותו להליך הוגן ותוך הפרת כללי הצדק הטבעי. זאת משום שטענותיו לא נדונו כראוי, כך שמבחינה מהותית לא ניתן לו יומו בבית המשפט. לטענתו, פסק הדין אף הכפיש אותו על לא עוול בכפו, רק בגלל שהטיל דופי בעורך דין שהוא "מקושר בעל פרופיל ציבורי גבוה". עוד טען למשוא פנים ושדעתו של המותב המקורי הייתה נעולה נגדו.
לא כדי להעלות באוב הליכים שהוכרעו
כשר דחה על הסף את העתירה. "טענה זו של העותר נעדרת בסיס (לשון עדינה): החלטת בית משפט זה בעניין האדי, לא שינתה ולא התכוונה לשנות את הדין הנוהג בישראל לעניין סופיותיהם של הליכים משפטיים ופסקי הדין הניתנים בהם (קל וחומר שלא ביצעה בדין הפיכה מסוג זה שהעותר טוען לה).
"באותו עניין נדונה שאלת סופיותו של פסק דין בנוגע לשגגה שנפלה בפסק דינו של בית משפט זה, באשר לסמכותו לחייב נאשם שהורשע בדינו בתשלום פיצויים לנפגעי עבירה". באותו מקרה, העליון דחה ערעור על חיובו של עבריין לשלם 575,000 שקל לנפגעי העבירה, למרות שחודשים אחדים לפני כן קבע העליון, כי הסכום המירבי הקבוע בחוק (258,000 שקל) הוא לכל נפגעי העבירה יחדיו. אז קבע ביהמ"ש העליון, כי אין מקום למשפט חוזר אזרחי, וכי לכאורה הדרך היחידה היא הגשת עתירה לבג"ץ - וכזו לא הוגשה.
כשר מבהיר: "ההחלטה בעניין האדי רחוקה אפוא עד מאוד מלבסס את טענותיו של העותר, ואמונתו של העותר כי פסקי דין שניתנו בענייננו מלפני כ-30 שנה הינם מוטעים או פגומים מטעם כזה או אחר, אינה גורעת מסופיותם ואינה מקנה זכות להגיש עתירה בעניינם לבית משפט זה. כך לפני ההחלטה בעניין האדי וכך לאחריה".
כשר מוסיף: "בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות שיפוטיות הניתנות בבתי משפט אזרחיים, ובכלל זה החלטות בית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים. זאת, למעט מקרים חריגים שבחריגים שבהם נפל פגם היורד לשורשו של הליך השיפוטי, כגון חריגה מסמכות או מכללי הצדק הטבעי. בוודאי שבית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כדי לאפשר להעלות באוב הליכים שהוכרעו סופית לפני שנים רבות ולטעון טענות שנטענו במסגרת אותם הליכים ואף בעתירות לבית משפט זה, ונדחו". השופטים אלכס שטיין וגילה כנפי-שטייניץ הסכימו עם כשר.