הוריש הכל לאחיין ולא לילדיו - והם דרשו לבטל את הצוואה

הסיפור שהגיע באחרונה לבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל-נצרת הוא מסוג הסיפורים שמזכירים כמה מורכבת יכולה להיות מערכת יחסים משפחתית. מצד אחד, שני בנים שחיו הרחק מאביהם ולא היו עמו בקשר שנים ארוכות. מצד שני, אחיין מסור שליווה את הדוד שלו במשך 23 שנה, תמך בו ודאג לו. באוקטובר 2019 ערך המנוח צוואה שבה הוריש את כל רכושו לאחיינו, ולא לילדיו. בינואר 2024, לאחר פטירתו, ניתן צו קיום לצוואה. ורק באפריל 2025, כשנה ושלושה חודשים מאוחר יותר, החליטו הבנים לפעול ולבקש את ביטול הצו. השופט איתי כרמי לא קיבל את הבקשה. בפסק דין שניתן באחרונה, הוא דחה אותה על כל טענותיה.

הסיפור מתחיל שנים רבות לפני עריכת הצוואה. המנוח ומשפחתו חיו בחו"ל. בשלב מסוים הוא ואשתו התגרשו, המנוח נקלע למשבר נפשי קשה, ואז דווקא גיסו - אביו של האחיין - הוא זה שסייע לו לחזור לארץ. מאז, לאורך שנים, האחיין ואביו הם שליוו ודאגו למנוח, בעוד שבניו לא שמרו עמו על קשר. כשהמנוח ישב לערוך את צוואתו, הוא הסביר בעצמו מדוע הוא מצווה כפי שהוא מצווה, ואף נשאל בסרטון שתיעד את עריכת הצוואה: "אז אתה מעדיף לתת את הרכוש שלך לאחיין, ולא לילדים שלך?", והמנוח השיב ללא היסוס: "לאחיין ולא לילדים שלי".

שיהוי כפול: לפני הצו ואחריו

אחת הנקודות המרכזיות בפסק הדין היא סוגיית העיכוב בהגשת הבקשה. השופט כרמי חילק את התקופה לשניים. בתקופה הראשונה, עוד לפני מתן הצו, הבנים כבר ידעו על ההליך. אפילו לפי הגרסה שלהם, פחות משבועיים לאחר פטירת אביהם, עורך דין מטעמם פנה לברר פרטים. יותר מכך, התכתבות בוואטסאפ בין אחד הבנים לאחיין מדצמבר 2023 חשפה ידיעה ברורה ורצון לפעול: הבן ביקש לקבל את המסמכים בדחיפות, כדי "שלא אאבד זמן או שלא אחמיץ מועד משפטי כלשהו". ובכל זאת, לא הוגשה שום בקשה לרשמת לענייני ירושה לפני מתן הצו. גם בתקופה השנייה, אחרי מתן הצו, עברו עוד שנה ושלושה חודשים עד שהוגשה בקשת הביטול - תקופה שבמהלכה האחיין הסתמך על הצו ופעל לפיו.

השופט קבע כי ביטול צו קיום צוואה הוא "הליך חריג", משום שהמעמד של הצו דומה לזה של פסק דין סופי. הוא הוסיף שהמבקשים לא הציגו הסבר מספק לשיהוי: טענות על קשיים כלכליים לא נתמכו בראיות, קשיי שפה רלוונטיים רק לאחד הבנים בעוד אחיו גר בישראל, ואילו הטענה על ניהול מו"מ בין הצדדים הועלתה לראשונה רק בדיון.

גם הטענות לגופן לא שכנעו

אף שניתן היה לסיים את הדיון בשאלת השיהוי בלבד, השופט כרמי בחר להתייחס גם לסיכויי ההתנגדות עצמה, וקבע שהם נמוכים. טענת חוסר הכשרות המשפטית נשענה בעיקר על מצבו הנפשי הכללי של המנוח, אבל מולה ניצב מסמך רפואי מזמן אמת - מה-26 לאוקטובר 2019, ארבעה ימים לפני עריכת הצוואה - שבו קבע רופא פסיכוגריאטר שטיפל במנוח כי הוא כשר לצוות, מתמצא בזמן ומקום, ואינו זקוק כלל לאפוטרופוס. השופט ציין שהמבקשים עצמם לא היו בקשר עם אביהם בשנים שלפני פטירתו, ולכן טענותיהם הן "יותר בבחינת פרשנות מאשר טענות מבוססות עובדה".

גם טענת ההשפעה הבלתי הוגנת לא צלחה. בית המשפט קבע שלא כל השפעה היא פסולה, ושבנסיבות המקרה, שבהן המנוח הסביר בצוואתו ובסרטון מדוע הוא בוחר באחיין - מדובר דווקא בצוואה הגיונית שמשקפת רצון חופשי. טענת זיוף החתימה נוספה בשלב מאוחר, לא בוססה, ואף סתרה את טענת ההשפעה הפסולה - מה שהעיד, לדברי השופט, על "אי ידיעת הפרטים ועל חולשת הטענות".

בית המשפט דחה את הבקשה במלואה וחייב את המבקשים בהוצאות משפט בסכום של 10,000 שקל לטובת האחיין. פסק הדין מצטרף לשורה של פסיקות שמחדדות עיקרון ברור: מי שיש לו טענות כנגד צוואה, צריך להעלות אותן בהזדמנות הראשונה, ולא לשבת בחיבוק ידיים ולקוות שבית המשפט ייתן לו הזדמנות שנייה.