סבתא ודודה תבעו חובות מהנכד - מה קרה בהמשך?
בית משפט השלום בחיפה דחה ערעור של שתי קרובות משפחה שהגישו תביעות חוב באיחור של חמישה חודשים בהליך חדלות פירעון של קרוב משפחתן, וקבע כי האיחור משמעותי, ההצדקות לא מספיקות - והקרבה המשפחתית דווקא מחייבת הוכחה מוגברת
סבתא ודודה שטענו שבן משפחתן חייב להן ביחד 1.2 מיליון שקל, קיבלו באחרונה מכה מבית משפט השלום בחיפה. השופטת ענבל קרן דחתה את הערעורים שהן הגישו על החלטת הנאמנת בהליך חדלות הפירעון של הנכד והאחיין, לאחר שתביעות החוב שלהן הוגשו באיחור ניכר, והן לא סיפקו סיבה מספיק טובה לכך.
הרקע לפרשה התחיל בפברואר 2024, כשניתן צו פתיחת הליכים בעניינו של האיש. לפי החוק, לנושים יש שישה חודשים להגיש תביעות חוב, כלומר עד אוגוסט 2024 במקרה הזה. אלא שסבתו ודודתו הגישו את תביעותיהן רק בינואר 2025. בינתיים ההליך המשיך: הנאמנת עו"ד סירין זרייק הגישה דו"ח ממצאי בדיקה, הממונה הגיש הצעה, ובפברואר 2025 ניתן צו שיקום כלכלי שחייב את האיש להוסיף 672 אלף שקל לקופת הנשייה. ביולי 2025, הוא אף קיבל הפטר מחובותיו.
הנאמנת דחתה את שתי התביעות בעקבות האיחור, והמערערות לא קיבלו את זה בשקט. הן ערערו לבית המשפט וטענו שהאיחור נבע מנסיבות אובייקטיביות: מצב הלחימה בצפון הארץ, קושי בקבלת מסמכים מהבנק, שירות המילואים של החייב בכיתת כוננות, ובייחוד פטירתו של עורך הדין שייצג אותן, שהיה גם בעלה של הסבתא. לטענתן, כל אלה גרמו לעיכוב מוצדק, והנאמנת "עשתה מלאכתה קלה" כשדחתה את הבקשות מסיבה טכנית בלבד.
השופטת קרן לא שוכנעה. היא ציינה שמדובר באיחור של חמישה חודשים - "כמעט כפרק הזמן הקצוב בחוק להגשתה, וכשבועיים בלבד טרם הדיון שנקבע - אין המדובר ב'איחור קל', אלא באיחור משמעותי".
"הליכי חדלות הפירעון, ממשיכים להתנהל כסדרם"
לגבי הטענה שלפיה המלחמה מנעה את הגשת התביעות, השופטת הפנתה לעובדה שהחייב עצמו, למרות שירות המילואים ומצב הלחימה, הצליח לעמוד בכל דרישות ההליך, להתייצב לבירור ולהמציא מסמכים. "לא ברור מדוע אלו מנעו מהמערערות את איסוף המסמכים הנדרשים להן", כתבה השופטת, והוסיפה כי "מצב המלחמה שורר מזה למעלה משנתיים, ועל אף האמור הליכים משפטיים, ובכלל זה הליכי חדלות הפירעון, ממשיכים להתנהל כסדרם".
גם פטירת עורך הדין לא שיכנעה את בית המשפט. השופטת ציינה - תוך הבנה לנסיבות הקשות - שבין מועד הפטירה ביולי 2024 ועד להגשת תביעות החוב חלפו שישה חודשים. לדבריה, מדובר בפרק זמן שאינו מצדיק את האיחור.
נקודה מעניינת במיוחד עלתה בשולי פסק הדין: השופטת חשפה שלבא כוחן הנוכחי של המערערות יש קרבה משפחתית לחייב - הוא למעשה אביה של אשתו, ומי שבפועל העמיד את הכספים לתוכנית השיקום בסכום של 672 אלף שקל. השופטת הצביעה על כך שהחייב עצמו הסכים לתוכנית השיקום, אף שידע על החובות הנטענים לקרובות משפחתו, והתוכנית הזו לא כללה את החובות האלה - דבר ש"מעלה תהיות אודות התנהלותו ואף בזהירות הנדרשת, תום הלב".
המערערות לא טרחו אפילו להתייצב לדיון
גם סכומי התביעות עצמם עוררו תמיהה: תביעות החוב של שתי המערערות לבדן היו בהיקף כולל של 1.2 מיליון שקל - כמחצית מסכום כל תביעות החוב שהוגשו במועדן ואושרו, שהסתכמו ב-2,455,188 שקל. השופטת תמהה מדוע המערערות, שידעו שתביעתן הוגשה באיחור, לא טרחו אפילו להתייצב לדיון שנקבע ולהביע עמדתן.
הממונה על הליכי חדלות פירעון הצטרף לעמדת הנאמנת, וטען שלא התגלו נסיבות חריגות השצדיקות ארכה. החייב עצמו, לעומת זאת, תמך בערעור וביקש שתביעות החוב ייבדקו לגופן.
בסופו של דבר הערעורים נדחו. המערערות חויבו בהוצאות משפט כוללות של 3,000 שקל שישולמו לקופת הנשייה - סכום שהשופטת ציינה שנפסק "על הצד הנמוך", בהתחשב בטענות לגבי מצבה של הסבתא. פסק הדין ניתן בהיעדר הצדדים.
