אשת המוסכניק ניהלה את הכספים, קבעה לעצמה שכר - ותקבל דמי אבטלה?
בית הדין לעבודה בתל אביב קבע כי אשה שעבדה בחברה של בעלה יותר מ-20 שנה, פעלה כ"בעלת שליטה בעקיפין" ולא כעובדת שכירה. בין השאר, התברר שלבעל לא היה כרטיס אשראי, והוא השתמש בזה של העסק לצרכים פרטיים - וההוצאות האלה קוזזו מהשכר של אשתו דווקא
עירית שרידה עבדה באוטו גיר, מוסך שנמצא בבעלות בעלה משה, מתחילת שנות האלפיים ועד פברואר 2024. היא שימשה מנהלת משרד וכספים, הנפיקה תלושי שכר, שילמה דמי ביטוח כחוק - וכשפוטרה, הגישה תביעה לדמי אבטלה. אלא שהמוסד לביטוח לאומי סירב לשלם, וטען שהיא כלל לא היתה עובדת. באחרונה, בפסק דין שניתן בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, נדחתה תביעתה.
השופטת הבכירה רווית צדיק, ביחד עם נציגות הציבור שרה רומנקביץ ושלומית לוי, קבעו כי שרידה פעלה בפועל כבעלת שליטה עקיפה בחברת מעטים (חברה שנשלטת על ידי חמישה אנשים או פחות), ולכן היא לא מבוטחת בביטוח אבטלה בהתאם לסעיף 6ב לחוק הביטוח הלאומי.
אחת הנקודות המרכזיות שהכריעו את הכף היתה שאלת השכר. מתלושי השכר עלה כי באוגוסט 2023 קפצה משכורתה של שרידה מ-13.5 ל-23.5 אלף שקל בחודש - סכום שהיה זהה ואף גבוה במאות שקלים מהמשכורת של בעלה, שהוא הבעלים של החברה. כשנשאלה על כך בבית הדין, השיבה שרידה כי, "היה לנו גידול מאוד משמעותי בעבודה. התחלנו לעבוד עם מגן דוד, היתה לנו המון עבודה והיה לנו גידול ברווחים וישבנו ביחד והחלטנו שבא לנו להרוויח יותר".
גם בעלה, משה, אישר בעדותו כי ההחלטה על העלאת השכר היתה משותפת: "אני והיא ביחד". בית הדין קבע כי העלאת השכר לא נבעה משינוי בתפקיד או בהיקף העבודה, אלא מהעלייה ברווחי החברה בלבד - מה שמעיד על חלוקת רווחים ולא על שכר עבודה.
כרטיס אשראי אחד, שני כיסים
בית הדין שם דגש גם על הערבוב בין כספי החברה לכספים הפרטיים. התברר שלמשה לא היה כרטיס אשראי פרטי, והוא השתמש בכרטיס העסקי גם לקניות אישיות. ההוצאות הפרטיות האלה קוזזו, אבל לא מהמשכורת שלו, אלא דווקא מהמשכורת של אשתו. כשנשאל מדוע נעשה כך, השיב שרידה כי, "למה זה לא ירד מהשכר שלי? מה זה משנה? ההחלטה שלה, היא יושבת בכספים". בית הדין קבע כי התשובה הזו מחזקת את המסקנה שבני הזוג ראו בכספי החברה "חלק ממכלול כלכלי משותף", באופן שאינו תואם מערכת יחסי עבודה רגילים.
פרט נוסף שפעל לרעתה של שרידה היה היעדר מוחלט של סימנים מקובלים של העסקה שכירה. לא נחתם הסכם עבודה, בניגוד לשאר עובדי החברה. לא דווחו שעות עבודה, ימי חופשה או מחלה, ולא בוצעו ניכויים עבורם בתלושי השכר. כשנשאלה מדוע לא ציינה בתלושי השכר ניצול של ימי חופשה ומחלה, השיבה שרידה: "לא הרגשתי צורך".
שרידה טענה שלא עסקה בגיוס ופיטורי עובדים, אך עדויות אחרות סיפרו סיפור שונה. בעלה מסר בחקירתו כי "אני והיא קיבלה את הפקידה", ועדת ההגנה אתי קרניאלי העידה כי שרידה נכחה בשיחת השימוע לפני פיטוריה: "עשו לי שימוע, משה ועירית ישבה לידו".
שליטה מלאה בכספים
בית הדין הדגיש כי שרידה היתה אחראית לבדה על כל התחום הפיננסי - הנהלת חשבונות, תשלומים לספקים, קשר עם רואה החשבון והבנקים, הרשאת חתימה. בעלה הודה כי לא היה מעורב בענייני הכספים, ואף לא ידע מהו גובה שכרה.
גם לאחר סגירת העסק הפורמלית, המשיכה שרידה לעבוד מהבית בינואר ופברואר, ואף עבדה במרץ 2024 מבלי ששולם לה שכר - התנהלות שבית הדין ראה בה עוד אינדיקציה למעורבות של בעלת עניין ולא של עובדת שכירה. בית הדין דחה את התביעה ללא מתן צו להוצאות משפט, בהתחשב באופי ההליך.
