סין מנסה "לכבוש" את טייוואן בדרך אחרת - כל התרחישים עדיין פתוחים

הפגישה בין נשיא סין שי ג'ינפינג לבין יו"ר הקוומינטנג, צ'נג לי וון, נראית לכאורה כמו אירוע דיפלומטי. בפועל, מדובר באיתות פוליטי רחב הרבה יותר - גם לטייוואן, גם לארה"ב וגם לשווקים. זו הפעם הראשונה מאז 2016 שבה שי נפגש עם מנהיג מכהן של מפלגת אופוזיציה טייוואנית, והעיתוי אינו מקרי. המתיחות במצר טייוואן גבוהה, מערכת הבחירות הבאה בטייוואן כבר באופק, וארה"ב עסוקה במקביל בכמה חזיתות אחרות. בתוך המציאות הזאת, בייג'ינג מנסה לחדד מסר: היא לא מוותרת על היעד ארוך הטווח, אבל כרגע מעדיפה להשתמש בלחץ פוליטי, כלכלי ותודעתי לפני שתעלה הילוך צבאי.

שי חזר בפגישה על הקו המוכר של בייג'ינג, לפיו "עצמאות טייוואן" היא האיום המרכזי על היציבות במצר. זה מסר קבוע, אבל הפעם הגיע יחד עם טון מעט שונה. לפי הדיווח, שי אמר שסין "מקבלת בברכה כל הצעה שמסייעת להתפתחות שלווה של היחסים בין שני צדי המיצר", קרא להרחבת קשרי הסחר, הכלכלה והתרבות, והדגיש את הצורך ב"אמון פוליטי הדדי" ובשמירה על ערוצי תקשורת פתוחים. זה לא ויתור על עמדות היסוד של סין, ובוודאי לא על עקרון "סין האחת", אבל זה משקף העדפה ברורה לשלב הנוכחי: פחות מהלך חד, יותר ניהול סבלני של הזירה.

בייג'ינג לא משנה יעד, אבל משנה טקטיקה

הטעות תהיה לפרש את הפגישה הזאת כריכוך אמיתי של בייג'ינג. סין לא נסוגה מעמדתה. היא עדיין מגדירה את סוגיית טייוואן כעניין פנימי, עדיין תוקפת "התערבות זרה", ועדיין רואה במפלגת השלטון הדמוקרטית הפרוגרסיבית, ה-DPP, גוף שמקרב את האי לעבר קו מסוכן יותר של זהות נפרדת ועצמאות מעשית. עם זאת, נראה שבמקום לייצר סבב נוסף של לחץ צבאי חזיתי, בייג'ינג בוחרת לשחק משחק ארוך יותר.

הסיבה לכך פשוטה. בסין מבינים שמהלך כוחני בטווח הקרוב עלול להיות יקר מאוד: הוא עלול לפגוע בכלכלה הסינית, לזעזע את שרשראות האספקה הגלובליות, להקשות על היחסים עם ארה"ב ויפן וליצור תגובת נגד אזורית. לכן, כאשר יש אפשרות לנסות להשפיע פוליטית מתוך המערכת הטייוואנית עצמה - דרך האופוזיציה, דרך הקהילה העסקית ודרך הציבור שחושש ממלחמה, בייג'ינג מעדיפה להשתמש בה.

• מכליות סיניות בדרך להורמוז: מבחן אמיתי להפסקת האש בין ארה"ב לאיראן
• המרוץ החדש לירח: האם סין תעקוף את ארצות הברית בדרך לבסיס קבע?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

המסר של שי לצ'נג הוא מסר למצביע הטייוואני. הסינים אומרים בפועל: אפשר להימנע מהסלמה אם תבחרו במסלול של דיאלוג, לא במסלול של עימות. זו טקטיקה ישנה, אבל כרגע היא חוזרת למרכז הבמה.

2028 כבר התחילה

הפגישה היא גם יריית פתיחה לא רשמית לעבר מערכת הבחירות הבאה בטייוואן. צ'נג עומדת בראש מפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר באי, והביקור שלה בבייג'ינג מגיע בדיוק כשהקוומינטנג מנסה למצב את עצמו כאלטרנטיבה ריאלית לשלטון לקראת 2028. לפי הדיווח, היא הציגה את המסע כחלק מאסטרטגיה של "הרתעה דרך דיאלוג", ואמרה שמפלגתה תפעל לחידוש רחב של הקשרים עם היבשת אם תחזור לשלטון.

זה חשוב, כי כאן נמצא לב המאבק הפוליטי בטייוואן. ה-DPP בונה על זהות טייוואנית מובחנת, קשיחות מול בייג'ינג והעמקת הקשר עם המערב. הקוומינטנג, לעומת זאת, מנסה לשכנע שיש מחיר כבד מדי לעימות, ושאפשר לנהל את היחסים עם סין באופן פרגמטי יותר - במיוחד כשוושינגטון אינה פנויה לגמרי.

• 10 דברים שצריך לדעת על המו"מ בין ארה"ב לאיראן שיפתח מחר בבוקר
• וושינגטון מקפיצה את מנכלי הבנקים הגדולים לדיון חירום על מודל הבינה של אנתרופיק
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• באפט עוצר מיליארדים: הדרמה סביב גייטס מטלטלת את קרן הענק

במילים אחרות, בייג'ינג לא חייבת לכבוש כדי להשפיע. אם היא מצליחה לשנות את השיח בתוך טייוואן, לחזק את התחושה שהקו הנוכחי מסוכן מדי, ולעזור לאופוזיציה להיראות כערוץ רציונלי יותר - היא כבר משיגה הישג.

ארה"ב ברקע, אבל היא מהססת

הפגישה מגיעה גם רגע לפני ביקור מתוכנן של דונלד טראמפ במאי, שבמהלכו הוא צפוי להיפגש עם שי ולדון בשורה של נושאים, כולל סחר, פנטניל וטייוואן. זה הופך את האירוע הנוכחי למעניין עוד יותר. בייג'ינג מאותתת גם לוושינגטון שהיא עדיין מחזיקה בכמה מסלולים פתוחים, ושכרגע אינה ממהרת למהלך כוחני.

אבל יש כאן גם עניין נוסף. הפעולות האחרונות של טראמפ בוונצואלה ובאיראן, לצד האיומים סביב גרינלנד, יצרו בעולם לא מעט דיונים על השאלה אם ארה"ב עצמה מעבירה מסר גמיש יותר לגבי שימוש בכוח. חלק מהפרשנים ניסו להשוות בין זה לבין היציבה הסינית מול טייוואן. עם זאת, לפי האנליסטים המצוטטים, הסיכון למהלך סיני מיידי עדיין נמוך יחסית. אחת ההערכות היא שההנהגה הסינית סבורה כי מאזן הכוחות זז ממילא לטובתה, ולכן אין לה צורך למהר.

זאת נקודה חשובה. אם בייג'ינג חושבת שהזמן עובד בשבילה, היא יכולה להרשות לעצמה להיות סבלנית - לא לוותר, אבל גם לא להמר על מהלך חד עכשיו.

הפיל שבחדר הוא לא 2026, אלא 2028 והלאה

לכן, אולי השאלה הלא נכונה היא האם סין עומדת לתקוף מחר. השאלה המדויקת יותר היא מתי בייג'ינג תחליט שהמסלול השקט כבר לא עובד. לפי אחת ההערכות המובאות, נקודת המפנה עלולה להגיע אם ה-DPP ינצח גם ב-2028, בפעם הרביעית ברציפות, ובמקביל שי יקבל כהונה נוספת בקונגרס המפלגה ב-2027. בתרחיש כזה, ייתכן שהוא יגיע למסקנה שאיחוד בדרכי שלום אינו בר-השגה.

זה תרחיש מטריד יותר מבחינה אסטרטגית. כי הוא אומר שהשנים הקרובות אינן רק שנים של ניהול מתיחות, אלא של בניית החלטה אפשרית בעלת משמעות רחבה. במובן הזה, הפגישה עם צ'נג אינה הוכחה לרגיעה, אלא ניסיון למצות עוד מסלול אחד לפני החלטות קשות יותר.

גם לשווקים יש סיבה להקשיב - מעבר לפוליטיקה, גם השווקים עוקבים אחרי האירוע הזה מקרוב. טייוואן אינה עוד מוקד גיאופוליטי - היא לב שרשרת האספקה של השבבים המתקדמים בעולם. כל שינוי בטון של בייג'ינג, כל איתות לגבי העדפת מסלול דיאלוג על פני חיכוך צבאי, עשוי להוריד מעט מפרמיית הסיכון שמרחפת מעל תעשיית השבבים, מעל ענקיות הטכנולוגיה ומעל אסיה כולה.

אבל גם כאן יש להיזהר מאופטימיות מוגזמת. מדובר בפגישה חשובה, אם כי היא אינה משנה את בסיס העימות. סין לא ויתרה, טייוואן לא התקרבה לעמדות סין, וארה"ב לא יצאה מהתמונה. מה שהשתנה הוא רק הדבר הבא: כרגע, בייג'ינג מנסה להשיג את יעדיה דרך השפעה פוליטית ולא דרך מהלך צבאי.

זה אולי מרגיע את השוק בטווח הקצר, אבל גם מזכיר שהמשבר הזה לא נעלם. הוא רק עובר לשלב אחר.

בסופו של דבר, הפגישה בין שי לצ'נג משקפת מציאות מורכבת יותר מהכותרות הרגילות על "איום סיני" או "פיוס". מצד אחד, בייג'ינג ממשיכה להחזיק בקו נוקשה נגד עצמאות טייוואן. מצד שני, היא מעדיפה כרגע לפתוח דלת לאופוזיציה, לחזק את המחנה הפרגמטי באי, ולבדוק אם אפשר לשנות את הכיוון בלי ירייה אחת. זה אינו שינוי אסטרטגי, אלא שינוי טקטי. אבל לעיתים, דווקא השינויים הטקטיים הם שמספרים הכי טוב לאן הסיפור באמת הולך.