בית המשפט
צילום: Pixbay

אדם זייף צוואה של ניצולת שואה ערירית - מה קבעה השופטת?

רוי שיינמן | (8)

בית משפט השלום לתל אביב הרשיע גבר בן 38 בזיוף צוואה של ניצולת שואה ודן אותו ל-21 חודשים מאסר בפעול, קנס כספי גבוה ופיצוי לאישה שטיפה שמנוחה, שהיא גם הזוכה לפי הצוואה המקורית. הנאשם ניצל את מצבה של המנוחה, ניצולת שואה דמנטית שהתגוררה בבית אבות, עוד לפני פטירתה ב-2014 והשתלט על דירתה במרכז הארץ למשך יותר מעשור. לפי הצוואה המקורית, הדירה של המנוחה שייכת למטפלת שלה שטיפלה בה בערוב ימיה, אך אותו אדם התנגד לכך וטען שיש לו צוואה אחרת, שמאוחר יותר התבררה כמזויפת.  כנגד אותו אדם הוגש כתב אישום בגין קבלת דבר במרמה, שבועת שקר, זיוף ושימוש במסמך מזויף. הנאשם נמנע מלהודות באשמה אך הורשע. המדינה ביקשה להשית על הנאשם 34 חודשי מאסר לצד עונשים נלווים מרתיעים. ההגנה טענה כי הנאשם אבל ל-4 קטינים וכי הוא עבר תהליך שיקום, ובנוסף ציינה כי הנאשם תרם לחיילי צה"ל במהלך המלחמה. ההגנה טענה שבנסיבות אלה ניתן להסתפק ב-9 חודשי עבודות שירות. השופטת זקפה לטובת הנאשם את התרומות שביצע לחיילי צה"ל, אל תיארה את עבירותיו באופן חמור וגזרה עליו 21 חודשי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי, קנס כספי בסך 90,000 שקל ופיצוי למתלוננת בסך 20,000 שקל. לפני מספר חודשים עורך דין ואשתו ניצלו קשיש וגרו ללא תשלום בדירתו שבתל אביב. השניים פיצלו את הדירה והשכירו בה שני חדרים וקיבלו את שכר הדירה. הקשיש נפטר ב-2017 אחרי 5 שנים של שהות בבית אבות, ומנהל העזבון תבע את עורך הדין ואשתו. השניים ישלמו כחצי מיליון שקל, למרות שבפועל הערך של הניצול הרבה יותר גבוה (ניתן לגבות עד לתקופה של 7 שנים מלפני הגשת התביעה).

תגובות לכתבה(8):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 8.
    משה 20/02/2024 16:04
    הגב לתגובה זו
    אם העבירה שביצע היתה בארצות הברית היה מקבל מעל 8 שנים !!!! אני קורא בעיתון עבירות מס ןעבירות הון שחור והעונשים מקלים מאד .
  • 7.
    בדיחה 20/02/2024 09:33
    הגב לתגובה זו
    עדיף היה לא להגיש נגדו תביעה בכלל. הכרעות כאלה רק מעודדות לבצע עוד דברים כאלה. זה שהוא תרם לחיילי צהל אמור להיות רלוונטי? האיש נוכל וצריך להיות מוצא להורג- ואז אנשים היו נמנעים מלעשות נוכלויות מהסוג שלו. אם הוא יוצא בסכום ששווה אולי לשנתיים שכירות בדירה שעשק- על מה אנחנו בכלל מדברים? ואל תספרו לי על הליך אזרחי נגדו- האיש הרי כבר החביא את הכסף אצל הדודה ומחר יכריז על עצמו פש"ר. רק עונש מוות. צריך לדלל מהאוכלוסיה את כל הנוכלים- ויש לא מעט כאלה. צריך פה בריכות של דם. הגיליוטינה צריכה לעבוד 24/7 בביביסטן.
  • 6.
    חיים 20/02/2024 04:15
    הגב לתגובה זו
    מעודדים ניצול של חסרי ישע תתביישו.
  • 5.
    ואתם נגד רפורמה? (ל"ת)
    יובל 19/02/2024 17:34
    הגב לתגובה זו
  • 4.
    מאור 19/02/2024 16:12
    הגב לתגובה זו
    למה בתי המשפט נותנים עונשים כ"כ קלים? למה לא לחייב בעלות של שכירות -20-15 שנה ?
  • 3.
    לגנוב (ל"ת)
    אישור לגנבים, להמשיך 19/02/2024 16:01
    הגב לתגובה זו
  • 2.
    יצא בזול. מרמה, ניצול ועושק של חסר ישע. גועל נפש ! (ל"ת)
    קשיש 19/02/2024 15:54
    הגב לתגובה זו
  • 1.
    שלומיד 19/02/2024 15:37
    הגב לתגובה זו
    אז מה אם עזר לחיילים. תראו כמה רוע . שיחזיר שכירות של 10 שנים ויותר זמן בפועל
שופטת בית משפט
צילום: Photo SaUl Bucio on Unsplash

הקונים עצרו את התשלומים על הבית, אך המוכרת הפסידה במשפט - הנה הסיבה?

עסקת מכר לבית פרטי במיתר נהפכה למאבק משפטי ממושך, כשמוכרת דרשה מאות אלפי שקלים בטענה להפרת הסכם. היא צדקה, אבל...

עוזי גרסטמן |

הסיפור הבא התחיל, כמו לא מעט עסקות נדל"ן בישראל, ברצון למכור בית ולהמשיך הלאה. בית מגורים במיתר, עסקה שנחתמה בינואר 2022, סכום של יותר מ-3 מיליון שקל, לוח תשלומים מדורג, והתחייבות ברורה מצד המוכרים להעביר נכס נקי מעיקולים. אלא שמאחורי החתימות והסעיפים המשפטיים הסתתרה מציאות מורכבת יותר: חובות עבר, הליכי הוצאה לפועל, ועיקולים שהוטלו בזה אחר זה. כשהקונים עצרו את התשלומים, והמוכרת פנתה לבית המשפט בדרישה לפיצויים מוסכמים ולדמי שכירות, נדרש השופט יניב בוקר, סגן נשיא בית משפט השלום בבאר שבע, להכריע מי באמת הפר את ההסכם, ומתי.

בפסק דין מפורט, שניתן באחרונה, קבע בית המשפט כי המוכרת היא זו שהפרה את ההסכם באופן יסודי, כבר בשלב מוקדם, כשלא הסירה עיקול שהוטל על הנכס במועד שנקבע בהסכם. בעקבות כך, נקבע כי הקונים היו רשאים לעצור את התשלומים, ולא ניתן לחייבם בפיצויים או בדמי שכירות. התביעה נדחתה, וגם התביעה שכנגד של הקונים נדחתה, אך המוכרת חויבה לשלם הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של עשרות אלפי שקלים.

העובדות עצמן לא היו שנויות במחלוקת. הצדדים חתמו ב-11 בינואר 2022 על הסכם מכר למכירת בית המגורים במיתר. המוכרים היו בני זוג לשעבר, והקונים - זוג שרכש את הבית במחיר שנקבע על 3.075 מיליון שקל. ההסכם כלל חמש פעימות תשלום, חלקן ישירות לבנקים ולנושים, וחלקן למוכרים עצמם. כבר במעמד החתימה היה ידוע על עיקול אחד, בסכום של כ-484 אלף שקל, והקונים שילמו אותו ישירות ללשכת ההוצאה לפועל, כפי שנקבע בהסכם.

אלא שלאחר מכן, כך עלה מהראיות, הוטלו עיקולים נוספים על הנכס, בגין חובות של אחד המוכרים. כאן החל הסכסוך. המוכרת טענה כי הקונים חדלו לשלם את התמורה במשך כשנה, אף שתפסו בעלות על הבית והתגוררו בו, ולפיכך הפרו את ההסכם הפרה יסודית. היא דרשה פיצויים מוסכמים בסכום של יותר מ-300 אלף שקל, וכן דמי שכירות עבור תקופת המגורים בנכס.

הכניסה לבית נעשתה בהסכמה, כדי למזער נזקים

מנגד, הקונים טענו כי עצרו את התשלומים כדין, משום שהמוכרים הפרו את התחייבותם החוזית להסיר עיקולים בתוך פרק זמן קבוע. לדבריהם, ההסכם קבע במפורש כי אם יוטל עיקול על זכויות המוכרים בדירה, “הקונה יהא פטור מהמשך התשלומים על פי הסכם זה עד להסרתם”. עוד הם טענו כי כניסתם לבית נעשתה בהסכמה, כדי למזער את נזקיהם, לאחר שהמוכרים לא עמדו בהתחייבויותיהם.

צוואה
צילום: canva

הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה בסוף?

האב הוריש את המשק ונכסים נוספים לבן שטען כי היה הקרוב והמסור מבין כל ששת ילדיו, מה קבע השופט?

עוזי גרסטמן |

במושב שקט במרכז הארץ, בין חלקות חקלאיות ושבילים מוכרים היטב למי שחי בהם עשרות שנים, נחתמה לפני יותר מעשור צוואה שנראתה אז טבעית למדי. אב בן 86, אלמן, חתם בפני נוטריון על צוואה קצרה וברורה: כל רכושו - משק חקלאי וכספים - יועבר לאחר מותו לבן אחד בלבד, מתוך שישה. אותו בן התגורר בסמוך אליו, טיפל בו בשנותיו האחרונות, שמר שבת כמוהו, והיה בעיניו האדם היחיד שניתן לסמוך עליו שימשיך לשמור על המשק ולא ימכור אותו. אלא שכעבור שנים, לאחר פטירת האב, נהפכה אותה צוואה למוקד של מאבק משפטי ממושך, שבסופו קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב, ברוב דעות, כי הצוואה בטלה, משום שהאב לא היה כשיר להבין את טיבה במועד החתימה.

פסק הדין, שניתן באחרונה על ידי הרכב השופטים גרשון גונטובניק, עינת רביד ונפתלי שילה, עוסק בשאלה אחת מרכזית אך טעונה במיוחד: האם רצונו של אדם, כפי שהוא נתפש בעיני בני משפחתו וביטויו לאורך השנים, יכול לגבור על דרישת החוק לכשירות מלאה וברורה במועד החתימה על צוואה. במקרה הזה, התשובה שניתנה היתה שלילית.

האב, תושב מושב ותיק, נפטר ב-2019. עוד ב-2014, חמש שנים לפני מותו, הוא חתם על צוואה נוטריונית שבה נישל את כל ילדיו האחרים והוריש את מלוא עיזבונו לבן אחד בלבד. העיזבון כלל משק חקלאי במושב וכספים. לאחר מותו, ביקש אותו בן לקיים את הצוואה, ואילו אחיו ואחיותיו הגישו התנגדות. הם טענו כי כבר במועד עריכת הצוואה האב סבל מירידה קוגניטיבית משמעותית, עד כדי חוסר כשירות להבין את משמעות הציווי. עוד נטען להשפעה בלתי הוגנת ולמעורבות של הבן בעריכת הצוואה, אך הטענות האלה נדחו לבסוף ולא היוו את הבסיס להכרעה.

בית המשפט לענייני משפחה, שדן בתיק בתחילה, דחה את ההתנגדות וקבע כי הצוואה תקפה. השופטת סיגלית אופק קיבלה את עמדת הבן, תוך שהיא סוטה מחוות דעת של מומחה רפואי שמונה על ידי בית המשפט עצמו. אלא שהאחים לא השלימו עם ההכרעה, והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, שכאמור התקבל בסופו של דבר ברוב דעות. במרכז הדיון עמדה שאלת הכשירות. סעיף 26 לחוק הירושה קובע כי צוואה שנעשתה בזמן שהמצווה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה", בטלה. הפסיקה פירשה זאת כדרישה לכך שהמצווה יהיה מודע לכך שהוא עורך צוואה, יבין את היקף רכושו, יכיר את יורשיו, ויהיה מודע להשלכות של החלטותיו על מי שהוא מדיר ומי שהוא מיטיב עמו.

הבדיקה הגריאטרית העלתה תמונה קשה

במקרה הנדון, מינה בית המשפט לענייני משפחה מומחה מטעמו, פרופ' שמואל פניג, פסיכיאטר, כדי שיחווה דעתו בדיעבד על מצבו הקוגניטיבי של האב במועד עריכת הצוואה. המומחה בחן מסמכים רפואיים שנערכו חודשים ספורים לאחר החתימה, ובהם בדיקה גריאטרית והערכת תלות של המוסד לביטוח לאומי. מסקנתו היתה זהירה אך ברורה: "יש סבירות רבה יותר שהמנוח היה בלתי כשיר לעריכת הצוואה". בהמשך הבהיר כי מדובר בסבירות של 55%-65% - מדרג נמוך יחסית, אך כזה שעולה על מאזן ההסתברויות הנדרש בהליך אזרחי. הבדיקה הגריאטרית, שנערכה בפברואר 2015, תיארה תמונה קשה: ירידה ניכרת בזיכרון, פגיעה בשיפוט, חוסר תובנה למצב, בעיות התמצאות ואף אבחנה של אלצהיימר. בהערכת התלות שנערכה חודש לאחר מכן צוין כי האב "לא מתמצא בבית", "לא תמיד מזהה את בנו", "יוזם יציאה מהבית" ואף הלך לאיבוד במושב. הבודקת ציינה כי הוא "סובל מאלצהיימר עם שטיון, חוסר שיפוט ותובנה" ונזקק להשגחה מתמדת.