הגרעין הוא הנושא המשני - הנפט הוא העיקר; טראמפ נחוש לסיים את המערכה

טראמפ נחוש לסיים את המערכה מול איראן. האיראנים הם אלו שמערימים קשיים ומדברים בשני קולות - הממשל האיראני רוצה להתקדם, משמרות המהפכה רוצים הישגים נוספים. טראמפ לא ציפה שהמלחמה תגיע לשבוע ה-10ף הוא ציפה ל-3-4 שבועות וככל שזה ארוך יותר כל המחיר הפוליטי שהוא משלם עולה. ככל שזה ארוך יותר כך נראה שהגרעין הופך להיות הבעיה המשנית. טראמפ רוצה לסיים את המצור על הורמוז, הוא רוצה להוריד את מחירי הנפט, הוא רוצה להוריד את מחירי הבנזין בתחנות הדלק.

הוא רוצה להחזיר את השליטה כי נראה שזו פעם ראשונה שהעולם לא מתנהל לפי איך שהוא רצה. הוא חותם עם עצמו מספר פעמים הסכמים, הוא משוכנע שמכבש הלחצים והכוחות בשטח יביאו את האיראנים לחתימה וכל פעם הוא מתאכזב מחדש. הפעם זה באמת נראה מתקרב לסגירה, אבל אצל האיראנים אי אפשר לדעת.

הבעיה שבדרך טראמפ נותן להם מתנות רבות - טראמפ ישלם לאיראנים כדי לקבל עסקה; איראן תרוויח עשרות מיליארדים בשנה. חלק מהתשלום הוא הורדת נושא הגרעין מהשולחן. זה קיים, זה ידובר, אבל זה הנושא השני להורמוז. תהיה שם ככל הנראה פשרה שתקבע לוח זמנים של דחייה, אבל לא הסרת האיום הגרעיני באופן מוחלט. בינתיים ההערכות הן שאיראן רחוקה שנה מיכולת גרעינית ואם כך - אז המטרה לא הושגה. טראמפ לא צפוי לוותר לגמרי בנושא הגרעין, תפויה דחייה מלאה של התוכניות בכמה שנים טובות - יהיה מו8"מ על מספר השנים, אבל כשאיראן רחוקה רק שנה מגרעין זה מסוכן. היא "תגנוב" חודשים של התקדמות ופתאום נגלה שהיא כבר סכנה גדולה וקיומית.

המו"מ על הגרעין הוא הנושא המשני

הממשל האמריקאי מציג את הגרעין כסיבה המרכזית לעימות, אבל בפועל הקרב הדחוף הוא על הורמוז. איראן מבינה זאת ומנצלת זאת לצרכי המו"מ. 

המלחמה מול איראן התחילה סביב הגרעין, לפחות לפי המסר הרשמי של הבית הלבן. טראמפ דיבר על איום אסטרטגי, על העשרת אורניום, על הצורך למנוע מאיראן להגיע ליכולת גרעינית. אבל ככל שעוברים הימים, נראה שהמיקוד האמריקאי זז למקום אחר לגמרי: מצר הורמוז.

מדובר בנתיב ימי צר, אבל מבחינה כלכלית הוא אחד המקומות החשובים בעולם. דרך הורמוז עוברים חלק משמעותי מיצוא הנפט מהמפרץ, כולל נפט מסעודיה, איחוד האמירויות, עיראק, כוויית ואיראן, ובמקביל גם חלק גדול מיצוא הגז הטבעי הנוזלי מקטאר. במילים אחרות, זה לא רק מעבר ימי. זה ברז של אנרגיה עולמית.

כאשר הברז הזה נתקע, גם אם לא נסגר לגמרי, שוק הנפט מגיב מיד. מחירי האנרגיה עולים, חברות הספנות מעלות פרמיות, חברות הביטוח מתמחרות סיכון גבוה יותר, וחברות תעופה ותעשייה מתחילות לחשב מחדש עלויות. בסוף זה מגיע גם לצרכן, דרך דלק, חשמל, מוצרים מיובאים ואינפלציה.

וזה בדיוק המקום שבו איראן מצאה מנוף לחץ.

הורמוז הפך לנשק הכלכלי של איראן

איראן לא חייבת לנצח את ארצות הברית בעימות צבאי מלא כדי להשיג הישג. היא צריכה להראות שהיא מסוגלת לשבש את השגרה הכלכלית של המערב. הורמוז מאפשר לה לעשות את זה בלי לכבוש שטחים ובלי להפעיל כוח בהיקף מלא.

לכאורה, ארצות הברית היא הצד החזק יותר. יש לה צי גדול, יכולת תקיפה, בסיסים באזור, מודיעין ולגיטימציה מצד חלק ממדינות המפרץ. אבל איראן לא משחקת באותו מגרש. היא משתמשת במל"טים, טילים, ספינות קטנות, כלי שיט מסחריים, פרוקסי אזוריים ובעיקר באיום מתמשך. זה לא חייב להיות אירוע גדול אחד. מספיק רצף של תקריות כדי להכניס את השוק למתח.

• טראמפ מאיים: מכסים על כל היצוא של מדינות שימסו חברות טק
• טראמפ אומר שהכסף של איראן ישמש לרכישת תירס וחיטה מארה"ב - האיראנים לועגים

עם זאת, יש כאן נקודה חשובה: הורמוז לא היה סגור לפני המלחמה. הוא הפך לנושא המרכזי בגלל ההסלמה. כלומר, וושינגטון מנסה עכשיו להחזיר מצב שהיה קיים קודם, אבל במחיר של מגעים עם איראן ובמחיר אפשרי של דחיית הסוגיות הקשות באמת.

זה מלמד לא מעט על מאזן הכוחות. איראן נפגעה צבאית, כנראה גם משמעותית, אבל היא עדיין מצליחה לכפות סדר יום. מבחינתה, עצם העובדה שהבית הלבן עסוק עכשיו בראש ובראשונה בפתיחת הנתיב, היא הישג.

טראמפ מחפש עסקה מהירה, אבל הבעיה לא נעלמת

טראמפ אוהב עסקאות קצרות וברורות. פחות תהליכים ארוכים, פחות מסמכים עבים, יותר כותרת שאפשר להציג כהישג. במקרה של הורמוז, הפיתוי ברור: להגיע להבנה שתאפשר מעבר אוניות, להוריד את מחירי הנפט, להרגיע את השווקים ולהכריז שהעולם חוזר לשגרה.

אבל כאן בדיוק נמצאת הבעיה. עסקה שמתמקדת רק בשיט החופשי עלולה להשאיר בצד את הגרעין, הטילים והפעילות האזורית של איראן. אומנם אפשר לטעון שקודם צריך לכבות את השריפה ורק אחר כך לטפל בגז, אבל במקרה הזה הגז ממשיך לדלוף.

אם איראן תבין שהשוק העולמי כל כך תלוי בהורמוז, היא עשויה להשתמש במצר שוב. לא בהכרח מחר בבוקר, לא בהכרח באותה עוצמה, אבל כל פעם שתהיה מחלוקת גדולה מול המערב, האיום יחזור לשולחן. זאת המשמעות של הפיכת נתיב אנרגיה לכלי מיקוח מדיני.

• מה ההצעה של בנק הפועלים לעובדים שיפרשו מרצון?
• מנהל רשות החברות: "בשנה הקרובה נבחן הפרטה של קצא"א"

במקביל, גם טראמפ נמצא תחת לחץ פנימי. מחירי דלק גבוהים הם בעיה פוליטית בארצות הברית. הם מורגשים מיד, הם פשוטים להבנה והם פוגעים בתחושת הביטחון הכלכלי של הציבור. לכן, גם אם בבית הלבן ימשיכו לדבר על גרעין, בפועל יכול להיות שמחיר החבית הוא זה שמכתיב את הקצב.

איראן רוצה להישאר עם הקלף ביד

הדרישה האמריקאית פשוטה יחסית: מעבר חופשי, בלי איומים ובלי סחיטה. הדרישה האיראנית מורכבת יותר. טהרן רוצה הכרה בפועל בכך שהיא שחקן שאי אפשר לעקוף. היא רוצה להראות למדינות המפרץ שהנוכחות האמריקאית לא בהכרח מגינה עליהן. היא רוצה לשדר לסין ולרוסיה שהיא עדיין עומדת מול וושינגטון. ובעיקר, היא רוצה להגיע לשולחן המו"מ בלי להיראות כמי שנכנעה. זה חשוב לה גם לצרכים פנימיים, להראות כוח מול האזרחים. 

וכך השאלה המרכזית כעת היא עד כמה יהיו וויתורים ביחס לגרעין. הכל תלוי בטראמפ. אם הוא יקבל פתיחה של הורמוז הוא יוותר על הגרעין. וזה מחזיר אותנו לנקודת ההתחלה.