קנו בית מכונס נכסים, אבל מי ישלם על חריגות הבנייה?
בני זוג שרכשו בית במסגרת הליך כינוס נכסים של זוג שהתגרש, טענו שהמוכרים הסתירו מהם חריגות בנייה חמורות, ותבעו פיצוי. מנגד, הגרושה הגישה תביעה נגדית בטענה שהרוכשים איחרו בתשלום. השופטת דחתה את שתי התביעות, בעיקר בעקבות הסכם פשרה שהצדדים חתמו עליו בהליך
אחר
זוג שרכש בית מזוג שהתגרש, במסגרת הליך של כינוס נכסים, גילה לאחר הכניסה לבית כי המרפסת גדולה ב-26 מ"ר מעבר למותר בהיתר הבנייה, ושהגינה משתרעת מחוץ לגבולות החלקה. בני הזוג, נתנאל ורחל תורג'מן, טענו שהמוכרים - שירה יגר וטל לב - הסתירו מהם את קיום החריגות, ושאם הם היו יודעים עליהן מראש, הם לא היו רוכשים את הבית כלל. הם הגישו תביעה כספית לבית משפט השלום בחיפה, ודרשו "פיצוי משמעותי".
הסיפור התחיל באפריל 2020, כשנחתם הסכם המכר. שלושה חודשים מאוחר יותר חתמו הצדדים על הסכם נוסף, שנועד לחסוך בהוצאות הכינוס: התובעים שכרו את הבית תמורת דמי שכירות סמליים של שקל אחד, ונשאו בהוצאות השוטפות - ארנונה, חשבונות ואחזקה - עד שהזכויות בבית יועברו על שמם.
אלא שהעברת הזכויות נהפכה לסאגה. התובעים טענו שכונסי הנכסים - עורכי הדין שמינה בית המשפט לטפל במכירת הבית במסגרת הגירושים - לא מילאו את תפקידם, לא הציגו את האישורים הנדרשים, ובעצם את כל עבודת ההעברה הם נאלצו לעשות בעצמם. ואם זה לא מספיק, הוגש נגדם כתב אישום בעקבות חריגות הבנייה שביצעו המוכרים.
מצד שני, הנתבעת יגר הגישה תביעה נגדית. היא טענה שהתובעים הם אלה שהפרו את ההסכם כשאיחרו בתשלום התמורה, מה שאילץ אותה להמשיך לשלם את המשכנתא במשך שנתיים. לטענתה, הרוכשים ידעו על חריגות הבנייה, בייחוד לגבי הדק שנבנה ללא היתר, משום שהשמאי שבדק את הבית לפני המכירה התייחס אליו בדו"ח שלו. יגר הזכירה שבהסכם המכר הצהירו הרוכשים באופן מפורש שהם בדקו את הבית, תוכניותיו והיתריו, ושהם מוכנים לרכוש אותו כפי שהוא, "תוך ויתור על כל טענת ברירה, אי התאמה או פגם כלשהו".
הסכם הפשרה מ-2024 הוביל לדחיית התביעות
השופטת חוה קלמפרר-מרצקי דחתה את שתי התביעות ללא צו להוצאות משפט. הנימוק המרכזי להחלטתה הוא הסכם פשרה שהצדדים הגיעו אליו ביולי 2024, במסגרת הליך נפרד בבית משפט השלום בתל אביב. באותו הסכם, שקיבל תוקף של פסק דין, נקבע שהתובעים יקחו על עצמם את השלמת רישום הבית על שמם, וכן כי "הסדר זה מסלק כל טענה ו/או דרישה של המבקשים כלפי כונסי הנכסים ולהיפך".
כאן נכנס לתמונה סעיף 2 לחוק השליחות, שקובע כי "שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח... מחייבת ומזכה, לפי העניין, את השולח". השופטת קבעה שמהרגע שהתובעים ויתרו על כל טענה כלפי כונסי הנכסים, הם ויתרו למעשה גם על כל טענה כלפי שולחיהם, כלומר הנתבעים. ובאותו האופן, ויתור הכונסים על טענותיהם כלפי התובעים מהווה ויתור גם של הנתבעים עצמם.
אבל השופטת לא הסתפקה בנימוק הזה. גם לגופם של דברים, היא קבעה, אין לתובעים במה להיאחז. לגבי חריגות הבנייה - הם קיבלו את דו"ח השמאי שהתייחס גם לדק, ובהסכם הצהירו שבדקו את כל ההיתרים ואת מצב הרישום. יתרה מכך, השופטת ציינה שגם המוכרים כנראה לא ידעו על החריגות, משום שהמועצה המקומית הנפיקה להם היתר בנייה על בסיס תוכניות שכללו את הבנייה החורגת.
- שילם 45 אלף ש' עבור חוב - הנושה רצה לגבות הכל מחדש
- רכש זכויות במגרש, עבד לטובת המוכרות - ותבע אותן
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- שכרה דירה חדשה, החזירה אותה עם נזקים ובלי צבע - המשכיר תבע,...
לגבי התביעה הנגדית, השופטת קיבלה את טענת הרוכשים שהאיחור בתשלום לא היווה הפרת הסכם, משום שלא ניתן היה לרשום הערת אזהרה או משכון על שמם לפני קבלת האישורים, ואי קבלתם היתה בגדר תנאי מתלה שהצדיק את דחיית התשלום. בשורה התחתונה, שני הצדדים תבעו, שני הצדדים הפסידו, ואיש לא קיבל שקל. השופטת הורתה להשיב לשני הצדדים את אגרות בית המשפט ששילמו, בניכוי סכום מינימום.
