יורשי קרקעות תבעו ארבע פעמים, אבל מה קרה בסוף?

בית המשפט המחוזי בחיפה, בפסק דין שניתן באחרונה על ידי השופטת עפרה אטיאס, הכריע בתביעת פיצויים שהגישו יורשי המנוח נעים מחמוד עבד אלג'ני אבו אלהיג'א נגד מדינת ישראל - רשות הפיתוח. מדובר בגלגול הרביעי של אותה תביעה. היורשים ביקשו פיצויים עבור 18 חלקות מקרקעין באזור הכפר עין הוד, שהועברו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים לפי חוק נכסי נפקדים, התש"י-1950, ומשם נמכרו לרשות הפיתוח ולקרן הקיימת לישראל בשנות ה-50.

הסאגה המשפטית החלה כבר ב-2016, כשהתובעים הגישו תביעה ראשונה לפיצויים לפי הנוהל המיטיב של המדינה. התביעה נמחקה בהסכמה. ב-2018 הוגשה תביעה שנייה, שגם היא נמחקה לבקשת התובעים עצמם. ב-2020 הוגשה תביעה שלישית, שנמחקה לאחר שהתובעים לא הגישו חוות דעת שמאית. רק בדצמבר 2022 הוגשה התביעה הנוכחית, כאמור הרביעית במספר.

הפער בין הצדדים היה עצום. השמאי של התובעים, סאלח אבו ריא, העריך את שווי הקרקעות לפי המועד הקובע ב-1954 בסכום כולל של כ-91 אלף לירות ישראליות, בשיטה שבה הוא קבע שווי של כ-10% מהשווי שקבע ל-1973. מנגד, שמאי המדינה, אהרן ויסבלום, העריך את שווי הזכויות בסכום של 6,425 לירות ישראליות בלבד. השמאי יצחק סיון, שמונה כמומחה מוסכם מטעם בית המשפט, קבע שווי של 8,653 לירות ישראליות.

השופטת אטיאס מצאה פגמים בכל שלוש חוות הדעת, אך הפגמים הקשים ביותר נמצאו דווקא בחוות הדעת של המומחה שמונה מטעם בית המשפט ושל מומחה התובעים. לגבי השמאי סיון, בית המשפט מצא סתירה פנימית חמורה: בחוות דעתו הוא כתב שמבדיקת שער הדולר עולה ש"שער הדולר לא השתנה כלל במהלך שנים 1952 ו-1953", אך בחקירתו הוא טען שהשוק כלל לא התייחס לערכים דולריים. כשנשאל על ידי בית המשפט אם עליית שער הדולר ב-1957-1956 השפיעה על מחירי הקרקעות, הוא הודה ואמר: "יכול להיות". השופטת קבעה כי תשובותיו "אינן עולות בקנה אחד" עם חוות דעתו, ולכן לא ניתן לסמוך על תחשיביו.

המומחה "נקט בשיטה שמאית תמוהה"

חוות הדעת של התובעים נפסלה מטעמים מהותיים אף יותר. השופטת ציינה כי המומחה "נקט בשיטה שמאית תמוהה" שבה גזר את שווי הקרקע ב-1954 כנגזרת קבועה של 10% מהשווי ב-1973, מבלי לבסס את המקדם הזה. עוד היא ציינה כי שימוש במקדם קבוע "מניח קשר לינארי בין התקופות, ומתעלם לחלוטין מתנודות שוק ספציפיות". בנוסף, המומחה מטעם התובעים העריך קרקע למגורים ב-5,500 לירות ישראליות לדונם - פי חמישה וחצי לעומת הערכת המומחה מטעם בית המשפט, שגם היא נמצאה גבוהה מדי.

בהיעדר אפשרות להסתמך על שתי חוות הדעת האלה, קבעה השופטת כי הפיצוי ייקבע על פי חוות הדעת של השמאי מטעם המדינה, תוך התאמה אחת: לגבי חלקות 44 ו-53 בגוש 11946, שווי הקרקע יעודכן כלפי מעלה בהתאם למקדם שקבע המומחה מטעם בית המשפט לקרקע חקלאית צמודה לכפר - מקדם שלא נסתר בחקירה.

השופטת גם דחתה את טענות התובעים לגבי עצי זית ומבנים שהיו לכאורה על החלקות. היא הדגישה כי השמאי מטעם התובעים כתב בעצמו בחוות דעתו ש"כל החלקות יוערכו ללא מחוברים בשטחים ריקים ופנויים", וכי עורך הדין של התובעים בחר שלא לחקור את המומחים בנושאים האלה. "אין לתובעים אלא להלין על עצמם באשר להתנהלותם הדיונית", קבעה השופטת.

למרות ביקורתה על התנהלות התובעים לאורך ארבעה הליכים, לא הפחיתה השופטת משכר הטרחה. היא ציינה כי "התובעים כבר קיבלו את 'עונשם' בכך שבשל ריבוי הליכים אלו, ואולי גם בשל עיקשותם, סירבה הנתבעת לפצותם לפי הנוהל המיטיב". הנתבעת חויבה בשכר טרחת עורך דין בשיעור של 15% מהסכום שייפסק, בתוספת מע"מ, וכן בשליש מעלות חוות הדעת של התובעים.