אפריקה זירת ההתמודדות המתפתחת בין המעצמות

המתיחות הצבאית ותופי המלחמה במפרץ הפרסי לוכדים את תשומת הלב העולמית, ובצדק. ואולם המאבק בין ארה"ב, סין, מעצמות ומדינות נוספות איננו מסתיים במפרץ וגם לא מסתכם במאבק על הנפט. הוא ניטש במקביל גם באזורים אחרים בעולם, שהם בעלי משמעות צבאית ואסטרטגית מהמעלה הראשונה. במאמר הזה ובמאמרים שיבואו בעקבותיו אמקד את תשומת הלב ביבשת שהייתה ממוקמת בעבר כשולי הכלכלה העולמית וניצבת כיום בליבה של המפה הגיאופוליטית. 

שילוב בין אוכלוסייה צעירה שצומחת במהירות, עושר חסר תקדים במחצבים קריטיים וצמיחה מואצת של שווקים מקומיים, הופך את אפריקה לזירה מרכזית שעשויה להיות לה השפעה משמעותית ביותר על מאזן הכוחות העולמי בעשורים הבאים. מי שמבקש להבין את עתיד הכלכלה הגלובלית, חייב להבין ולהפנים את החשיבות של אפריקה. ככל שהדברים אמורים בישראל, לא ניתן להפריז בחשיבות היחסים עם מדינות אפריקה בכלל ומדינות המצויות באזורים אסטרטגיים בפרט.

יבשת אפריקה במבט על: מחצבים, משאבים, השכלה וביטחון

יבשת אפריקה מורכבת מחמישים וארבע מדינות, שכמעט כל אחת מהן היא בעלת פוטנציאל צמיחה אדיר. כיום מוגדרת היבשת כאחד היעדים האסטרטגיים החשובים בעולם בשל משאבי טבע נדירים, אוכלוסייה צעירה וצמיחה כלכלית שצפויה לעקוף את ארה"ב, אירופה ואזורים נוספים בעולם כבר בעשורים הקרובים. בצפון אפריקה שוכנות שש מדינות שהן מצרים, לוב, תוניסיה, אלג'יריה, מרוקו וסודאן.

במערב אפריקה נמצאות 15 מדינות שעימן נמנות ניגריה, גאנה, סנגל, חוף השנהב, מאלי, ניז'ר, בורקינה פאסו, גינאה, גינאה ביסאו, ליבריה, סיירה לאון, גמביה, טוגו, בנין וכף ורדה, שהיא למעשה מדינת איים. במזרח אפריקה ישנן 14 מדינות ובהן אתיופיה, קניה, טנזניה, אוגנדה, רואנדה, בורונדי, דרום סודאן, אריתריאה, ג'יבוטי וסומליה. בנוסף ניתן למנות את מאוריציוס, סיישל, קומורו ומדגסקר שכולן, בדומה לכף ורדה, הן מדינות איים. 

במרכז אפריקה מצויות תשע מדינות ובהן הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (קונגו-קינשאסה), הרפובליקה של קונגו (קונגו-ברזוויל), קמרון, גבון, גינאה המשוונית, צ'אד, הרפובליקה המרכז-אפריקאית, אנגו וכן סאו טומה ופרינסיפה שגם היא מדינת איים (למרות השם המטעה, מדובר במדינה אחת). 

בדרום היבשת שוכנות דרום אפריקה, בוטסואנה, נמיביה, זימבבואה, זמביה, מלאווי, מוזמביק, לסוטו, אסוואטיני (המוכרת יותר בשם סווזילנד) ולבסוף מאוריטניה, הנחשבת לעיתים כחלק ממערב או מצפון אפריקה. אל הרשימה הארוכה של המדינות לעיל ניתן להוסיף את סומלילנד, שזכתה להכרה רשמית מצד מדינת ישראל במהלך חודש דצמבר 2025.

משאבים כלכליים ומחצבים באפריקה

אפריקה היא אחת היבשות העשירות ביותר בעולם במשאבי טבע. כשלושים אחוזים מעתודות המינרלים הידועות בעולם מצויים בה, והעושר הזה מהווה מנוע צמיחה המושך השקעות ענק. עם המחצבים והמינרלים כאמור ניתן למנות קובלט, פלטינה, ליתיום וגרפיט וכן זהב ויהלומים. משאבים נוספים הקיימים באפריקה הם נפט וגז. 

* קובלט: הקובלט הוא מינרל הכרחי עבור סוללות לרכבים חשמליים. ככל שתפוצת הרכבים החשמליים או ההיברידיים עולה, כך עולה במקביל החשיבות של המינרל הנדיר הזה. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו מייצרת כשבעים אחוזים מהתפוקה העולמית. על פי כל התחזיות, הדרישה לקובלט רק תמשיך לעלות ככל שתגדל הדרישה לרכבים חשמליים או היברידיים, אופניים חשמליות וכיוצא באלה.

* מתכות מקבוצת הפלטינה: גם המתכות הללו חשובות מאד לתעשיית הרכב, אבל הן חשובות גם בכל הקשור בתעשיית האלקטרוניקה שרק הולכת ומתרחבת. בנוסף, המתכת הנדירה הזאת חשובה גם כשמדובר בבריאות, בעיקר כשמדובר באיחוי עצמות. זאת בעיקר בגלל העמידות הגבוהה שלה לאורך זמן. דרום אפריקה מחזיקה קרוב לתשעים אחוזים מעתודות הפלטינה העולמיות. גם כאן הביקוש צפוי רק לעלות.

* ליתיום וגרפיט: מדינות כמו זימבבואה, נמיביה ומוזמביק אוחזות בחלק משמעותי ממשאבים אלה. השימוש בהן נפוץ הן בהקשר לסוללות לרכבים או לכלים חשמליים אחרים ולתעשיית הזכוכית והן בהקשר הרפואי. מלחי ליתיום כגון ליתיום פחמתי הם תרופה מרכזית לטיפול בהפרעה דו-קוטבית (מאניה דפרסיה) והם עוזרים לייצב את מצב הרוח ולמנוע התקפים קיצוניים לסובלים מהפרעה מסוג זה.

* זהב ויהלומים: אין להפריז בחשיבות של הזהב והיהלומים בכלכלה העולמית, לכל אורך ההיסטוריה וגם כיום. אפריקה היא יצרנית מובילה של זהב, כשהמדינות המובילות הן גאנה ודרום אפריקה. בכריית יהלומים בוטסואנה, אנגולה וקונגו מובילות. עם זאת, קיימת בשנים האחרונות מגמה לנטוש את היהלומים הטבעיים ולהחליף אותם ביהלומים סינתטיים. זאת בעיקר עקב תנאי העבודה המחפירים במכרות והנטייה שהשתרשה בעיקר במדינות המערב להימנע מרכישת יהלומים שהופקו תוך ניצול וכפייה. ואולם חשוב לציין שרק יהלום אמיתי שומר על הערך שלו לאורך זמן.

נפט, גז ואנרגיה ביבשת המתפתחת

למרות המעבר לאנרגיה ירוקה שהולך וצובר תאוצה במדינות בעלות הכלכלה החזקה, משאבי האנרגיה ממשיכים עדייו להוות את עמוד השדרה הכלכלי עבור מדינות רבות. ניגריה, אנגולה ולוב הן היצואניות הגדולות ביותר של נפט באפריקה, שבה מצויים יותר משבעה אחוזים מעתודות הנפט המוכחות בעולם. המצור של ארה"ב על מצרי הורמוז גרם לגידול משמעותי בביקוש לנפט מהמדינות הללו. 

עם זאת, היכולת שלהן להעלות משמעותית את התפוקה איננה גבוהה. אלג'יריה ומצרים מובילות בתחום הגז הטבעי, ומוזמביק וסנגל מפתחות פרויקטים ענקיים של ייצוא גז לאירופה. אם המגמה אכן תתממש, היא עשויה לשפר משמעותית את מצבן הכלכלי. 

באשר לאנרגיה מתחדשת, קיים פוטנציאל עצום לאנרגיה סולארית בסהרה ואנרגיית רוח. סוגי האנרגיה הללו מתחילים למשוך השקעות כחלק מתוכנית "הכלכלה הירוקה". עם זאת, ההשקעה והחשיבות של אנרגיות מתחדשות עולה בעיקר כשמחירי הנפט והגז מאמירים. כשעלויות הנפט יורדות, ההשקעות באנרגיות מתחדשות צונחות גם הן. בנוסף מצויים במדינות אפריקה מחצבים נוספים כגון עפרות ברזל, בדיל, נחושת, ניקל, בוקסיט ומנגן. למרות הירידה המשמעותית בשימוש בו, גם פחם נמנה עם המחצבים הקיימים והוא נכרה בעיקר בדרום אפריקה. 

בשנים האחרונות, מדינות שונות באפריקה החלו להגביל ייצוא של חומרי גלם לא מעובדים. זאת במטרה לעודד הקמת מפעלים ועיבוד מקומי, מה שעשוי להביא להגדלת היצע המשרות באותן המדינות ולהרחבת הפעילות הכלכלית הפנימית שלהן. 

בנוסף, המאבק בין ארה"ב לסין על השליטה במינרלים קריטיים הופך את אפריקה לזירה גיאופוליטית מרכזית. במאמר העוסק בחתירה של סין להגמוניה באפריקה אעסוק בהרחבה בנושא הזה. באשר להשפעה על הכלכלה המקומית - המשאבים הטבעיים מהווים כשלושים אחוזים מהכנסות הממשלות ביבשת. עם זאת, ניהול לקוי ושחיתות נותרים חסמים משמעותיים לתרגום העושר הזה לרווחה חברתית.

השכלה וניידות חברתית באפריקה

למרות עושר המשאבים ביבשת אפריקה, רמת ההשכלה ביבשת עדיין נמוכה. ואולם בהקשר הזה חשוב לציין שיש פערים עצומים בין מדינות שונות ביבשת, אף שמסתמנת מגמת בה שיפור עקבית. לעומת מדינות עם אחוזי אוריינות של מעל 90% יש עדיין מדינות באפריקה שבהן רוב האוכלוסייה אינה יודעת קרוא וכתוב. גם בהשכלה הגבוהה קיימים פערים ביחס למדינות המפותחות. בנוסף קיימת מגמה של בריחת מוחות והימנעות של אוכלוסייה משכילה מתקיעת יתד בארץ המוצא. כמו כן, תחומי הלימוד שנבחרים על ידי הסטודנטים תואמים את הדרישות של מדינת היעד ולא של מדינת המוצא. 

על פי הנתונים הקיימים, שיעור האוריינות הממוצע בקרב מבוגרים באפריקה שמדרום לסהרה עומד על 70% בערך. זאת לעומת ממוצע של 88% בקירוב במדינות המפותחות. בקרב צעירים המצב טוב יותר וקרוב לשמונים אחוזים מהם יודעים קרוא וכתוב. סביר להניח שמהפכת האינטרנט, התקשורת והטלפונים הסלולריים שמרבית הצעירים מחזיקים, תרמה לא מעט לשיפור ברמת האוריינות. למרות האמור לעיל, 98 מיליון ילדים ובני נוער ביבשת אפריקה כלל אינם רשומים במוסדות חינוך. עוד חשוב לציין שקיים פער מגדרי עצום בהשכלה בין גברים לבין נשים. באשר להשכלה גבוהה המצב עוד פחות מזהיר. 

רק פחות מעשרה אחוזים מהאוכלוסייה ניגשים להשכלה גבוהה וחלק מהם כלל איננו מסיים לימודי תואר אקדמי או הכשרה מקצועית. מדובר בפער משמעותי לעומת הממוצע העולמי שעומד על 38%. עם זאת קיימת מגמה עקבית של שיפור כפי שיובהר בהמשך. כאמור לעיל, יבשת אפריקה מחולקת בין מדינות מובילות בתחום החינוך ולמדינות מאתגרות. לרוב ההבדלים בהשכלה קשורים קשר הדוק ליציבות הפוליטית ולמצב הכלכלי. עם המדינות המובילות ניתן למנות את סיישל, המדורגת ראשונה באפריקה עם יותר מתשעים וחמישה אחוזי אוריינות ומערכת חינוך חינמית עד גיל 18. 

אחריה ברשימה ניצבת דרום אפריקה, הנחשבת למרכז אקדמי מוביל עם אוניברסיטאות בדירוג עולמי. גם גינאה המשוונית, מאוריציוס ולוב מציגות נתוני אוריינות גבוהים מאוד של מעל 90% אוריינות. עם זאת, טרם נמדדה השפעת האירועים הצבאיים בלוב על מצב ההשכלה שם. בהמשך הרשימה ניתן למצוא את בוטסואנה וזימבבואה, שתי מדינות המשקיעות אחוז ניכר מהתקציב בחינוך ומגיעות למעל 80% אוריינות. 

בצפון אפריקה מובילות את הרשימה אלג'יריה ותוניסיה, שתי מדינות שבהן הניחו שלטונות צרפת בתקופה הקולוניאלית תשתית חינוכית ראויה. עם זאת, במדינות אלה הדגש הוא על השכלה טכנולוגית. ככלל, נושא מדעי הרוח פחות מודגש ונראה שמוסדות אקדמיים במערב ימשיכו לתת בו את הטון. אל מול המדינות המצוינות לעיל, ניצבות המדינות שבהן אחוזי האוריינות נמוכים. 

עם המדינות הללו ניתן למנות את ניז'ר ודרום סודן הנמצאות בתחתית הדירוג עם כ-35% אוריינות בלבד. צ'אד, מאלי ובורקינה פאסו סובלות מחוסר יציבות ביטחונית ופוליטית המשפיעה ישירות על הנגישות לבתי ספר. ושם אחוזי האוריינות אפילו נמוכים יותר.

במדינות אפריקה השונות, כולל מדינות שבהן אחוזי אוריינות גבוהים, קיים מחסור כרוני במורים ורמתם האישית והמקצועית של המורים הקיימים גם היא נמוכה בדרך כלל. באשר להשכלה הגבוהה באפריקה, זאת עוברת שינויים משמעותיים המונעים על ידי גידול דמוגרפי עצום. 

על פי הנתונים, אחר מכל ארבעה צעירים בעולם כיום הוא אפריקאי. אימוץ טכנולוגיות חדשניות יחד עם מהפכת הדיגיטציה בעולם מהווים טריגר משמעותי לשינוי. מוסדות אקדמיים, במיוחד במצרים ובדרום אפריקה, משלבים כלי בינה מלאכותית למחקר מתקדם בהנדסה ומדעי הנתונים. בנוסף מתחזקת המגמה של למידה היברידית. 

בשנים האחרונות, בעיקר בעקבות מגפת הקורונה אבל גם בגלל כורח הנסיבות, עברו אוניברסיטאות מובילות באפריקה למודלים של כיתות דיגיטליות במטרה להנגיש לימודים לאזורים כפריים ללא צורך בהקמת קמפוסים פיזיים. 

מדינות כמו אתיופיה וקניה השיקו תוכניות אסטרטגיות לשדרוג תשתיות האינטרנט והמיומנויות הדיגיטליות באקדמיה שאותותיהן, כך נראה, יבואו לידי ביטוי בשנים הקרובות.

 נוסף על האמור לעיל, נצפית מגמה של גידול במספר המוסדות האקדמיים הפרטיים באפריקה. זאת בשל חוסר יכולת של האוניברסיטאות הציבוריות להכיל את הביקוש. 

המשמעות היא שרק בעלי אמצעים המגיעים ממשפחות עשירות או מקורבות לשלטון יכולים להנות מהשכלה אקדמית איכותית. במוסדות פרטיים לומדים כיום כחמישית מכלל הסטודנטים ביבשת, כשבמדינות כמו ניגריה וגאנה השיעור מגיע עד לקרוב למחצית. 

יתרון נוסף של המוסדות הפרטיים טמון בעובדה שהם מתמקדים במקצועות מבוקשים ולא בתחומים אקדמיים גרידא. למרות המגמות החיוביות היבשת מתמודדת, כאמור, עם בריחת מוחות למערב, מחסור חמור באנשי סגל מוסמכים ופער דיגיטלי משמעותי מול הממוצע העולמי. לא ברור אם חדירה מואצת של המעצמות העולמיות השונות לאפריקה תשנה את המצב. ואם כן, לא ברורה עוצמת השינוי ומשך הזמן שיידרש למדינות באפריקה, כולל המובילות שבהן, לסגור פערי השכלה, פערי ידע ופערים טכנולוגיים מול המדינות המפותחות.

בנוסף, במרבית המדינות באפריקה, כולל היותר מתקדמות שבהן, גם צעירים איכותיים שהצליחו לקבל השכלה תיכונית ואפילו מקצועית או אקדמית, אינם מצליחים לשפר את מצבם החומרי ולפיכך גם את מצבם החומרי של הדורות הבאים. 

בכל מדינות אפריקה יש משמעות עצומה לקשרים משפחתיים, כמו גם להיותו של אדם עירוני או כפרי, בדרך לשיפור המצב הכלכלי שמביא גם מוביליות חברתית. רמת אי השוויון באפריקה גבוהה מאד. כתוצאה, ככל שעובר הזמן מתגברת מגמת ההגירה של תושבים ממדינות שונות באפריקה למדינות בעלות כלכלה יציבה המציעות הזדמנויות כלכליות חדשות. 

עם זאת, כשהם מגיעים למדינות היעד מתבררים ללא כחל וסרק ההבדלים ברמת ההשכלה. לרוב המהגרים אינם משתלבים במקצועות שאותם למדו ואליהם הוכשרו אלא בעבודות כפים או עבודות אחרות שאינן דורשות בהכרח ידע או השכלה, לבטח לא השכלה אקדמית.

יציבות כלכלית, איזון תקציבי והשקעות במדינות אפריקה

 נכון למועד כתיבת שורות אלה, תמונת המצב הכלכלית באפריקה היא מעורבת. מצד אחד מתקיימת ביבשת באופן כללי צמיחה חזקה המציבה אותה כאזור הצומח ביותר בעולם אחרי אסיה. מצד שני, אתגרי חוב מעמיקים וזעזועים חיצוניים משפיעים על היציבות התקציבית ומביאים לכך שגם מדינות שהצמיחה בהן גבוהה לא יוכלו להגיע לאיזון תקציבי בטווח הזמן הנראה לעין. 

התוצר הריאלי של היבשת צפוי לצמוח בכמעט 4.5% בממוצע בשנת 2026, עלייה קלה לעומת השנים הקודמות. את הצמיחה מובילות מדינות מזרח אפריקה עם צמיחה של 6.7% בזכות ביצועים חזקים של אתיופיה (9.8%) ורואנדה (7.5%) ויותר. 

מנגד, ביצועים נמוכים של מדינות אחרות ביבשת מורידים הן את הצמיחה בפועל והן את התחזית לשנים הבאות. באשר לאינפלציה, כאן נרשמת מגמת ירידה עקבית מרמות שיא של כ-21.8% בממוצע בשנת 2024 לממוצע של 13.6% בשנת 2025 ועם צפי להמשך התמתנות השנה. עם זאת, קיימים לא מעט סיכונים שעלולים להעיב על המשך ההתחזקות הכלכלית.

המלחמה במזרח התיכון שהתחילה כסכסוך בין מדינת ישראל לארגוני טרור בעזה ובלבנון הפכה מהר מאד למלחמה כוללת שכתוצאה ממנה נוצרו שיבושים בנתיבי הסחר. אלה מעלים את מחירי הדלק והדישון, מה שעלול להאט את הצמיחה במדינות מסוימות הרבה מתחת לרף הרצוי להתפתחות כלכלית. 

בעיה כלכלית משמעותית נוספת המשותפת למדינות רבות באפריקה היא נטל החוב המעיק על הכלכלה שלהן. כארבעים אחוזים ממדינות אפריקה נמצאות בסיכון גבוה למצוקת חוב או שכבר נתונות בה. 

תשלומי הריבית לבדם מפחיתים 15% מהכנסות הממשלה ולעיתים אף יותר מכך. התוצאה הישירה של נטל החוב הינה גירעונות תקציביים. אמנם בשנים האחרונות חלה מגמה של צמצום גירעונות, אך היעדר סיוע חוץ יציב ומסודר מאלץ מדינות רבות לעבור ללוות בשווקים מקומיים. הדבר מעלה את עלויות המימון ומשפיע על היכולת של הכלכלה להיחלץ מהחובות. 

גאנה, זמביה, אתיופיה ומדינות נוספות פנו לארגון מחדש של החוב שלהן והן צפויות להשלים את תהליכי הארגון במהלך 2026. השקת סוכנות דירוג האשראי האפריקאית (AfCRA) מוקדם יותר השנה, נועדה להפחית את עלויות הלוואה על ידי מתן הערכות סיכון מדויקות יותר לכלל מדינות היבשת. 

במקרים אחרים מציעות מעצמות סיוע בבניית תשתיות, תוך חתירה להשתלטות עתידית על משאבים הנחוצים להן. בשיטה הזאת נוקטת בעיקר סין, ועל כך ארחיב במאמר נפרד בנושא.

מגמות השקעה ומעורבות של מעצמות באפריקה

למרות האמור לעיל מסתמנת בשנים האחרונות מגמה של האצת החדירה של כלל המעצמות העולמיות הגדולות לאפריקה. זאת בנוסף לקשרים כלכליים וטכנולוגיים משמעותיים בין מדינות שונות ביבשת לבין מדינות המציעות להן פתרונות טכנולוגיים לבעיות בוערות. סין, איראן וטורקיה רואות באפריקה יעד להשקעה ומוקד להשפעה עתידית, כאשר לכל אחת מהן אינטרסים שונים. גם ארה"ב וישראל משקיעות לא מעט מאמצים בחדירה ליבשת שללא ספק יש בה פוטנציאל עצום להתפתחות כלכלית. 

במאמרים הבאים בסדרה אעסוק באינטרסים של מדינות שונות ובאופן שבו הם באים לידי ביטוי. ככלל, אפשר לומר כי ההשקעות באפריקה משנות בשנים האחרונות את המגמה והן עוברות ממגזרי הנפט והמשאבים המסורתיים לעבר אנרגיה ירוקה, טכנולוגיה (בדגש על פינטק) ותשתיות דיגיטליות. מצרים, דרום אפריקה וניגריה היו ונותרו היעדים המועדפים להשקעות זרות.

גם קניה בולטת בזכות פרויקטים של אנרגיה סולארית תחרותית, אך לא ברור אם המגמה תימשך. באשר לסחר הבין יבשתי, הטמעת הסכם הסחר החופשי האפריקאי מהווה מוקד משיכה למשקיעים המחפשים גישה לשוק של מעל 1.3 מיליארד בני אדם.

יבשת אפריקה היא אזור שיש בו פוטנציאל עצום לשינוי. אזור שבתחילה נתפס בעיקר כיעד להשתלטות קולוניאלית הפך בשנים האחרונות למוקד משיכה למעצמות שונות, שכל אחת מהן מזהה ביבשת אפשרויות לקידום האינטרסים הספציפיים שלה. דעות קדומות חולפות במהירות מהעולם והעובדה הזאת באה לידי ביטוי אפילו בתקשורת. 

הכינוי "היבשת השחורה" שהיה נפוץ רק לפני כמה עשורים ונשמע טבעי לחלוטין לאוזן המערבית, חלף מהעולם. גם התפיסה הרומנטית של אפריקה, שבאה לידי ביטוי בסדרת ספרי "טרזן" (שנכתבו על ידי אדם שרגלו מעולם לא דרכה באפריקה) חלפה עברה לבלי שוב. 

כעת מביטות כלל המעצמות לעבר היבשת בניסיון למצוא את ההתנהלות הנכונה שתייצר עבורן את התועלת המרבית. חלקן רואה ביבשת אפריקה יעד להשתלטות כלכלית בעוד אחרות רואות באפריקה יעד אסטרטגי ראשון במעלה.

יש מדינות, בעיקר באירופה, שמקוות שההתפתחויות ביבשת עשויות להפסיק, או לכל הפחות למתן את ההגירה ההמונית אליהן שאם תימשך היא עלולה להביא עליהן התמוטטות כלכלית. ואילו מדינות אחרות לוטשות עיניים אל אוצרות הטבע העצומים הנמצאים ביבשת. 

אלא שהפעם, כך נראה, הכוונה של מרבית המדינות כאמור היא להשיג את המטרות שלהן תוך שתוף פעולה וסימביוזה עם מדינות אפריקה ולא באמצעות השתלטות קולוניאלית, כפי שבאה לידי ביטוי במאות הקודמות. האם שתופי הפעולה הללו אכן ישיגו את המטרות שלהם? האם יבשת אפריקה עלתה על הדרך הנכונה לקדמה? ימים יגידו.