"תלמיד חכמים דיבורו בנחת עם כל הבריות"

הרמב"ם מבדיל, בהלכות הנוגעות להתנהגות היום-יומית הראויה, בין אדם מן השורה לבין תלמיד חכמים (אגב: זה הנוסח המקורי והנכון - לא תלמיד שהוא חכם, אלא תלמידם של חכמים). לנושא זה הוא מקדיש את הפרק השישי בהלכות דעות, ובין היתר מתייחס הרמב"ם לאופן דיבורו הראוי של תלמיד חכמים:

"תלמיד חכמים לא יהא צועק וצווח בשעת דיבורו כבהמות וכחיות ולא יגביה קולו ביותר, אלא דיבורו בנחת עם כל הבריות. וכשידבר בנחת, ייזהר שלא יתרחק [יאט את דיבורו] עד שייראה כגסי הרוח. ומקדים ל[שאול ש]שלום כל האדם, כדי שתהא רוחן נוחה הימנו, ודן את כל האדם לכף זכות, מספר בשבח חברו ואינו מספר בגנותו כלל, אוהב שלום ורודף שלום".

את ההלכה הבאה מפתח הרמב"ם מדברי המשנה בפרקי אבות: "אם ראה [תלמיד חכמים] מקום שדבריו מועילין ונשמעין - אומר; ואם לאו - שותק. כיצד? לא יְרַצֶה [יפייס] חברו בשעת כעסו, ולא ישאל לו על נדרו בשעה שנדר עד שתתקרר דעתו וינוח [משום שהתשובות עלולות למנוע את הפרת הנדר בהמשך], ולא ינחמנו בשעה שֶמֵתו מוטל לפניו מפני שהוא בהול [טרוד] עד שייקבר, וכן כל כיוצא באלו. ולא ייראה לחברו בשעת קלקלתו [עושה מעשה בלתי ראוי], אלא יעלים עינו ממנו.

"ולא ישנה בדיבורו [לומר דבר שאינו אמת], ולא יוסיף ולא יגרע [בהשוואה לאמת], אלא בדברי שלום וכיוצא בהן [מותר לשנות מן האמת לצורכי שלום]. כללו של דבר - אינו מדבר אלא או בגמילות חסדים או בדברי חכמה וכיוצא בהן".