מותג "בראץ" יוצא בתחרות אינטראקטיבית לגולשת
חברת "אילנית", משווקת מותג הבובות הפופולארי "בראץ", עולה בקמפיין אינטרנט בשיתוף קהל הגולשות, לבובה החדשה - "בראץ יהלומים לנצח".
משרד הפרסום המוביל לילדים ובני נוער, ג. קיד & YOUNG, אחראי על הפקת הקמפיין, בעלות של 80 אלף דולר, אשר יעלה למשך שלושה שבועות באתרים מובילים לקהל היעד.
לטובת הקמפיין, נבנה מיני-סייט מושקע ומעוצב של "בראץ", בכל אחד מהאתרים המציע, בעיקר לגולשות, הפעלות אינטראקטיביות, הלקוחות מעולם התוכן שלהן.
במרכז ההפעלות תוכל כל גולשת לצלם את עצמה לקליפ בו היא שרה או רוקדת את שיר "בראץ יהלומים לנצח". הכוכבת אשר תקבל את מירב קולות הגולשים, תזכה בבובת בראץ "יהלומים לנצח" עם יהלום אמיתי.
קובי אמזלג, סמנכ"ל לקוחות ב"ג.קיד & YOUNG": "אנו שמחים להמשיך ולהוביל את הטיפול באחד המותגים החזקים שיש בעולם הילדות. במקרה זה מדובר באחת מבובות ה"בראץ" היותר מפתיעות ומושקעות שאי פעם פגשנו. עבור הילדות של היום, בובות "בראץ" הן עולם שלם של הנאה וחוויה הקשורה באופנה וזוהי גם הרוח שרצינו להעביר בקמפיין הנוכחי - החיבור המהנה בין עולם המשחקים לעולם ממוחשב ואינטראקטיבי, בו כל אחת יכולה להיות כוכבת לרגע ואפילו לזכות בפרס אטרקטיבי במיוחד".
בובות ה"בראץ" מביאות עימן מחלוקת בין הורים על דרך הצגת הבובות לילדות, כדמויות שטחיות וחומרניות, המשפיע לרעה על תפיסת עולמו של הנוער. מצד שני, לבובות "בראץ" יש פרופורציות אנושיות כגון: אורך רגלים טבעי, ירכיים וגודל חזה צנוע, בניגוד לבובות ה"ברבי", אשר עוצבו כמושלמות וגרמו לתפיסה מעוותת של הגוף הנשי בקרב ילדות.

צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.